המוטיב המרכזי סביבו חג חודש אדר הוא ה'שמחה', זהו מוצר נעלם שרובנו לא יודעים איך להתעסק ולהפעיל אותו. מה זה שמחה? מה בעצם הקטע? מה דורשים מאתנו? ואיך אפשר לדרוש מבן אדם לשמוח? ואם 'אשמח', וכי הקו האדום בחשבון המינוס שלי יימחק? או שמא אצליח להסתדר יותר בבית? מקופיא, ההוראה החד משמעית הזו היא במקרה הטוב ובלשון המעטה לא הגיונית בעליל.
תפוס חבר ברחוב, בקש ממנו הסבר מה הפשט "משנכנס אדר מרבים בשמחה", איך, למה וכמה? למעלה מתשעים אחוז יענו תיכף ומיד בהתחכמות: "זה לא פשוט", "זה לא כפשוטו", "צריך הרבה עמל יגיעה ועבודה להגיע לזה" ועוד כל מיני ציטוטים, שהצד השווה שבהם והסיכוי היחיד העולה מהם הוא ייאוש ולעתים אף חלילה מחשבות דיכאוניות, בנוסח 'איזו שמחה יש כאן, עזוב אותי בשקט'.
לא די בזה, אלא שתהליך מחשבתי פסיכולוגי, יוצר אצלנו ברגעים של חיפוש 'לשמוח' דווקא אנטגוניזם והתנגדות טבעית לדבר שאין לנו שליטה עליו. שהרי מה אתה מחליט עכשיו 'לשמוח', כשכולך מסובך מכף רגל ועד ראש?
אני אישית חש זאת פעמים רבות במשך היום, ניגשים אלי בני אדם שבקושי אני מכיר ודורשים, 'אבא, תן בדיחה טובה, נו, אהה, אתה בחינם לא משחרר כלום...'
אגלה בפניכם את צפונות לבי, לא פעם, בא לי להכות על קודקודם, כפשוטו, באופן פיזי, וכי מה אני בעיניכם? כספומט של בדיחות? אתם באמת חושבים שאני חי על איזשהו חומר? שאני כל הזמן ב'היי'? צאו לי מהוריד. אדרבה, ברגעים משפילים אלו, אני עוד כועס על עצמי - למה באמת אני לא מסוגל להיות "שמח" ולהרגיש זאת בפנימיותי?
אני מגיע עם רעייתי לשמחה משפחתית, וכל הנפגש בדרכנו מפנה לרעייתי את השאלה היחידה שנדמה שרק היא תשלים את שלוות חייו: "גברת טורצקי, בטח לחיות אתו זה צחוקים ושמחה כל הזמן, אה?" הרעייה עונה: "כן, בעלי משהו..." ואני חוטא בלשוני ומשחרר מילת גנאי במרמור קל. אשתי שחשה באי הנוחות שאופפת אותי, נחלצת לנחם - ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
ה'צמח צדק' זיע"א אמר פעם כלל: "תחשוב טוב יהיה טוב". ניסיתם פעם? האם משפט קדוש זה שיצא מפה קדוש הוא בבחינת משפט אלמותי שמפרנס רק את יוצרי הלחן המוכר? שהרי מסתבר ששרנו אותו מאות פעמים, אך מעולם לא ראינו במשפט הזה כלל מעשי לחיים. האם אנחנו אפתיים לא מרוע, אלא משום שאנחנו לא מאמינים שהשמחה נתונה בהישג יד בכלל?
***
כתשובה לכל התמיהות הללו, אקדים סיפור מיוחד על הרב מבריסק זצ"ל. כמדי יום, פסע הרב ברחוב דוד ילין בירושלים, והנה מולו ילדי כיתה מת"ת "עץ חיים" עם רבם, וכמקובל, ילדים ועוד ירושלמים נוגעים (ואולי אף פוגעים...) בכול הנקרה בדרכם.
המלמד נלחץ והסמיק מבושה אל מול רבן של ישראל, בתנועה אופיינית לרגעי לחץ - כבש את פניו בקרקע ומשך בכוח בזקנו.
הרב מבריסק ראה את הדבר ואמר למלמד המבויש: "ילמדנו המלמד, מדוע כשהתורה וחז"ל מתארים את בריאת העולם, כל התיאורים מלווים בלשונות של שמחה - "אז ירננו עצי היער", "ישמחו השמים ותגל הארץ", "יעלוז שדי וכל אשר בו", "שירו לה' כל הארץ" וכדומה?
התשובה היא שהקב"ה יצר יצירה שמהותה שמחה ועליזות. אנו בני אדם שעוטפים את עצמינו בחומות של גשמיות, יוצרים עטיפה על גבי עטיפה של טשטוש השמחה המקורית. ככל שאתה קרוב לבריאה, אתה עליז ושמח, מפזז ומכרכר, והנה הילדים, שלא הספיקו עדיין לעטוף את עצמם בחומות גשמיות, נתונים באותה שמחה טבעית שהיא היצירה המושלמת של הבורא".
צורת החיים שלנו, עם כל המדיה והנתונים הרגעיים שממלאים את ימינו, לא מאפשרת לנו רגע של רוגע ומחשבה, להיות קשובים לעצמנו ולגלות את השמחה הטבעית הטמונה בכל פרט במעשי הבריאה.
אני מגיע בערב הביתה, יושב על הספה ומתכנן לפתוח את הגמרא שבידי, אבל רגע, שניה, צליל מוכר עולה ממכנסיי ומבשר על מידע חדש שהתרחש אי שם בקצה העולם, ואולי איזה גימיק מרתק של ביבי נתניהו לקושש עוד קול, שלא לדבר על ראיון מעורר גיחוך של בני גנץ. זהו, אין סיכוי כמעט לפתוח את הגמרא.
אמר לי מו"ר הרבי מספינקא, 'אבא יקירי, אתה יודע מתי אתה מגלה את השמחה האמיתית? באותו רגע בו אתה מחליט שאתה לא פותח את המכשיר ומיד מתחיל ללמוד'. כן כן, אותן שניות של חיכוך בין העיקר לטפל, בין המצוי לרצוי, החלטה נכונה ברגעים הללו היא זו שמקשרת אותך מיד אל השמחה.
ניסיתי הרבה פעמים וחברים יקרים - זה עובד ועוד איך.
פעמים רבות אומר לי הרבי: 'אבא. אם תחכה שהשמחה תבוא מאליה, חוץ מדיכאון לא תקבל כלום. בשביל לקבל את השמחה, צריך ליצור מצבים רגעיים של שליטה קטנטנה של חיי הרוח על חיי הגשם. אתה יכול להחליט שאתה שולט על חייך ולא הם שולטים עליך. זה שמחה".
לא מדובר בשום אופן בהחלטות גורליות הרות עולם, משהו בסדר גודל של פרויקט חיים... כל אלה נולדו לכישלון. זו עבודה רגעית על ניואנסים קטנים שמשנים את כל אישיותנו.
"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", כדי שנוכל בכל רגע לשלוט על עצמנו ולהיות שמחים ועליזים שאנו השולטים על חיינו ולא ההיפך.
"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", וכי הפכנו לעם שגאוותינו בשליטה על אויבינו? כמה דם נשפך בשל המושג "שטחים כבושים"? זו שליטה של הנפש והרוח, לצורת חיים שונה ואחרת. בונה ולא הורסת.
אני מרגיש זאת על בשרי. כשאני מסיים איזה אירוע והאדרנלין בוער בקרבי, אני מכריח את עצמי להיכנס למכונית, להתקשר לקול הלשון ולהמשיך את השיעור ששמעתי. אני סחוט, אני עייף ותשוש, ועוד נסיעה ארוכה לפניי. אבל גם אני רוצה קמצוץ קטן של שמחה אמיתית. אין יכולת בעולם להעריך את השמחה של השניות האלה בהן 'ניצחתי' את עצמי.
"הפוך את הרגע, ולא, הוא יהפוך אותך".