הגאולה, המשיח ובית המקדש, דומיננטיים מאד בחייו של כל יהודי. הם מוזכרים בתפילה, בברכת המזון, בקבלת שבת וביתר שאת בימי בין המצרים ובתשעה באב. אך האם מעבר לכך, הנושא מדובר בעולם הישיבות? האם בחורים יוצאים מהישיבה עם מטען משמעותי של "ציפייה לישועה", או שהנושא נדחק לקרן זווית?
ערב תשעה באב ה'תשפ"א, במלאות 1953 שנים לחורבן הבית, יצאנו אל היכלי התורה, כדי לבדוק האם בעולם הישיבות אכן מצפים למשיח.
אהרון, בוגר ישיבת "תורת רפאל", מספר ל'כיכר השבת' כי "כל מי שלמד אצל ר' חיים קוק זוכר כיצד בימי תשעת הימים ר' חיים היה שקוע באבל על חורבן בית המקדש. נהרת השמחה המוכרת הנסוכה על פניו תדיר נעלמה, ואת מקומה תפסה ארשת פנים עגומה של צער על חורבן הבית. כמו אדם שיושב 'שבעה' - הצער שלו עמוק והוא לא צריך להתאמץ כדי להצטער. אבל זה לא היה רק ר' חיים, זה השפיע עלינו בצורה ישירה וחיבר אותנו למקום הזה בצורה מאד עמוקה. הרגשנו צער וכאב פנימי עמוק שהיום אני מתקשה להרגיש. אתה מכיר את זה שהמשגיחים אומרים ש'צריך להרגיש'? - אז אנחנו באמת הרגשנו"...
הציפייה לישועה הייתה קיימת רק בימי תשעת הימים, או בכל השנה?
"בוודאי שבכל השנה. תשאל כל בחור שלמד בתורת רפאל מהי החוויה של 'קבלת שבת' בישיבה. אני מתקשה לתאר לך את ההרגשה הזאת, אבל היה חשמל באוויר. כל אחד הרגיש את הכיסופין לגאולה, והבחורים התחברו לזה והיו לומדים שעות ארוכות אחרי הסעודה מכח אותה קבלת שבת. זאת תחושה של חיבור טבעי למושגים שהדור שלנו כל כך מנותק מהם. אני לא חושב שחוויתי בחיי אושר צרוף כמו באותם רגעים של קבלת שבת. הצרה הכי גדולה של הדור שלנו זה שאנחנו מנותקים רגשית - ובאותם ימים זכינו לתחושה עמוקה של חיבור ושייכות לקב"ה".
וכשעלית לישיבה גדולה, איך הרגשת שמתייחסים למושגים האלו?
"כשעליתי לישיבה גדולה הרגשתי שבית המקדש הולך ונעקר מליבי. היה לי מאד קשה להכיל את זה. זה לא רק האבל של בין המצרים - זה החיבור שהיה לי באותה התקופה לקב"ה, והקשר הטבעי והעמוק שחשתי. אני יכול לומר לך שמי שלא טעם טעם של שבת, תשעה באב ויום כיפור אצל ר' חיים קוק, לא טעם טעם כזה מימיו".
תשובתו, מציפה ומעלה את השאלה המתבקשת: האם מדובר בתופעה חריגה, או שכך מקובל בכל עולם הישיבות? האם בעולם הישיבות מקיימים את דברי הרמב"ם האומר ש"כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו"?
יצאנו לברר מה קורה בעולם הישיבות, אך לפני שנסקור את המתרחש בעולם הישיבות, הנה לקט ציטוטים של בחורים אקראיים, שאותם שאלנו: "האם אצלכם בישיבה דיברו בכל ימות השנה על בית המקדש, גאולה, וביאת המשיח?".
אלו התשובות שקיבלנו:
- "במשך השנה לא זכור לי, אולי בפרשיות תרומה תצווה על המשכן או בסוגיות של קרבנות וקודשים"...
- "מה אנחנו חב"דניקים?".
- "בוודאי, זה נושא חשוב, אני בטוח שזה עולה מדיי פעם".
- "דיברו על כך מדיי פעם, אבל לא התעמקו בנושא".
- "חס וחלילה". (בציניות)
- "מי שמדבר באמצע הסדר מעכב את הגאולה - אולי בכיוון הזה?". (שוב בציניות)
- "לא, פשוט לא. היה את תשעה באב, אבל זה היה אירוע נקודתי".
- "בעולם הישיבות יש מסורת, וחלק ממנה היא שלא עושים "עסק" ממשיח וגאולה. ההתעסקות היתירה בנושאים אלו גרמה להרבה בעיות במגזרים שלמים בעם ישראל".
מהתשובות שקיבלנו עולה כי ברוב הישיבות אין עיסוק משמעותי במשך כל ימות השנה בנושא הציפייה לגאולה ולבניין בית המקדש.
יוסי (שם בדוי) מישיבת "חברון", מספר ל'כיכר השבת': "שאלתי פעם חברים איזו אסוציאציה מעלה בהם המילה משיח? קיבלתי 3 תשובות. אחד אמר לי 'חב"ד', השני אמר לי 'חמור לבן', ורק השלישי אמר לי 'בית המקדש'. בעיניי זה מאד עצוב. זה אומר שאנחנו ממש לא מחוברים למהות הפנימית והעמוקה של המושג 'משיח'.
"אז דווקא בישיבה יש באופן כללי שיחות של אנשים שמחוברים ומבינים את התחום כמו המשגיח ר' חיים יצחק קפלן, יש וועדים חיצוניים של ר' חיים קוק ושל הרב פייבלזון, אבל לא נראה לי שזה נושא שמודגש בישיבה ביומיום ברמת השיח של הבחורים. זה לא עולה ולא מורגש. זה נושא שאם אתה לא משקיע בלחשוב עליו - הוא לא יהיה קיים אצלך במודעות, ואני לא מכיר הרבה בחורים בישיבה שיכולים להצהיר שהם מצפים למשיח'".
אבי מישיבת "מיר" מספר שיש אווירה מאד מיוחדת בתשעה באב, קריאת המגילה הנשמעת בבכי מהגאון הצדיק רבי בנימין פינקל, ושיחה נוספת מיוחדת מאד מראש הישיבה הגאון רבי יצחק אזרחי, שהוא מוסר בחדרו שבדירת ר' חיים שמואלביץ.
האם במשך השנה מדברים בישיבת מיר על בית המקדש, המשיח, והגאולה?
"ככלל, ישיבת מיר היא לא ישיבה שמחפשת 'לחנך' בחורים, זאת לא ישיבה עם אווירה אחידה. הפלטפורמה של ישיבת מיר היא בכך שבחור בונה את עצמו בכלים שהוא כבר קיבל לחיים בישיבה שממנה הוא הגיע, ומשם הוא מוצא מקום לצמוח הלאה. מי שכן רוצה לבוא ו"לקבל" את התכנים האלו יש רבנים שמאד מחוברים לנושא כמו ר' בנימין פינקל, ר' צבי חשין, ולא רק הם. יש אינסוף רבנים שאפשר "לקבל" מהם את הציפייה לבית המקדש, אבל אל תחפש "אווירה" כזאת...".
נחי (שם בדוי) מישיבת "מאור יצחק -חמד" סיפר לנו ש"הנושא עולה, אבל בעיקר מהמקום השכלתני. ראש הישיבה הרב יעקבזון, ואחד המשגיחים בישיבה הרב שלנגר, הם מתלמידיו המובהקים של ר' משה שפירא, ולכן הנושאים האלו יכולים לעלות כנושא, אבל העיסוק המרכזי הוא יותר מהמקום השכלתני ולרוב פחות מהמקום הרגשי. אני חושב שזה שאצלנו מעלים את הנושאים האלו אפילו ברמה השכלית - זה נדיר. אם דיברת על ציפייה לישועה במובן הפשוט של לחכות למשיח כמו שהחפץ חיים היה מחכה, אני לא חושב שהרבה בחורים מרגישים ככה, אבל זה מן הסתם גם בעיה של הדור".
אתה חושב שהדור כולו לא מצפה למשיח?
"אני לא חושב שמישהו בדור שלנו מצפה למשיח ביומיום, אני לא בטוח שאני בכלל יודע איך ייראו החיים אחרי שיבוא המשיח, וגם אומרים שאנחנו בכלל נברח כשנראה אותו מהבושה, ותוסיף את גוג ומגוג שזה אירוע מלחיץ כשלעצמו. אז כן, אני רוצה קרבת השם ברמה גבוהה יותר, אני רוצה שיבנה בית המקדש, אבל התקופה הזאת מאד מלחיצה אותי", הוא מודה.
יונתן (בדוי) מישיבת "נתיבות חכמה-וולפסון", אומר לנו ש"בכל השנה הנושא כמעט ואינו מדובר. בדרך כלל כשתשעה באב מתקרב מתארגנים וועדים מכמה רבנים כמו הרב נתן רוטמן, ר' משה לנדא, וכמובן בשיחות של המשגיח הרב מתתיהו שטרן, אבל זה לא משהו שמדובר בכל השנה כולה. אני בטוח שר' דניאל וולפסון שהתפילות המרגשות שלו מפורסמות, מתפלל על ירושלים, ושהוא מחובר לנושא, אבל זה לא משהו שבחורי ישיבה ליטאית מדברים עליו ביום יום. לצערי הנושא מודחק".
ואתה בסדר עם זה שהנושא מודחק?
"יש לי תחושת החמצה גדולה בנושא הזה. אני חושב שחלק מהקושי של בחורים בעולם הישיבות עם תשעה באב הוא לא בגלל הקושי להצטער, אלא בגלל שהם מרגישים אבודים. זה נושא שעולה פעם בשנה ואין לנו מספיק חיבור אליו, ולכן אנחנו מתעלמים".
"אבל למה אתה שואל דווקא על עולם הישיבות?! אני חושב שזאת בעיה של כולם. תראה משהו מעניין: אם אתה שומע מישהו ברחוב שמצפה למשיח, או שהוא מתאבל על לכתו של קרוב משפחה שנפטר, או שהוא מתאבל על לכתו של ביבי", הוא מסיים בציניות.
יהושוע (בדוי) מ"בית מתתיהו" טען שבדרך כלל ביום יום אין שיח בישיבה על הנושא. "זה לא נושא מדובר בעולם הישיבות. אני אומר לך את זה בצורה קצת בוטה: יש לנו מספיק התמודדויות וקשיים ביום יום, שקשה להוסיף קושי נוסף.
"ביום יום מדברים על עמל התורה, על התמודדות עם היצר, ועל נושאים אחרים אבל לא על זה. כשמתקרב תשעה באב הרב ברויאר מדבר על נושאים כמו גלות וגאולה, ואתה בטח יודע שהשיחות שלו מיוחדות מאד, ובכל שבוע מגיעים הרבה אנשים מחוץ לישיבה כדי לשמוע אותו. בתשעה באב עצמו בכל שנה אחד הר"מים מדבר על הריחוק מהקב"ה וכדו', זה רגע מרגש מאד.
"אומר לך יותר מזה. אומרים ש"ה'חב"דניקים' גנבו לנו את המשיח, וה'מיזרוחניקים' את ארץ ישראל". בגלל שדיברו בישיבות הליטאיות נגד המשיחיות של חב"ד, אתה לא יכול לדבר על הנושא הזה, כי זה "נושא של 'חבדניקים'". גם הנושא של ירושלים מתפרש לפעמים כנושא ששייך ל'מיזרוחניקים', בגלל זה נוצרה הקצנה לצד השני והנושא נדחק לקרן זווית. רק בתקופה של תשעה באב רבנים מרגישים בנח לדבר על המשיח, על הגלות ועל ארץ ישראל".
אז אתה מוותר לחב"דניקים על המשיח?
"לא, (צוחק), זאת בעיה. אני רק מסביר לך מהיכן היא נובעת, אבל אין ספק שהנושא דורש שינוי".
מנחם (בדוי) מישיבת "נחלת הלויים" לא ראה בכך בעיה: "במשך כל השנה משיח וגאולה לא זכורים לי כנושא ששמים עליו דגש. אולי זה מפתיע, אבל אני זוכר שהשיחות בנושא שכן תפסו אותי עלו דווקא בתקופה של ראש השנה בשיחות של המשגיח ר' אורי וייסבלום על הציפיה לתיקון העולם. באופן כללי הישיבה קשורה מאד להגותו של הרב וולבה, ודוגלת בקו מאד שכלתני, הציפיה לביאת המשיח שאתה שואל עליה היא ציפייה מאד רגשית, ואנחנו מצפים ממקום שכלתני יותר".
ציפייתו של "החפץ חיים" למשיח, הייתה לדעתך ברמה השכלית או הרגשית?
"שאלה קשה, כנראה שהוא כן ציפה ברמה הרגשית", הוא מודה.
אז מה אתה עושה בתשעה באב? מה כן מחבר אותך?
"דווקא אחד הר"מים הכי נחשבים בישיבה, נהג למסור וועד לפני תשעה באב שהשפיע עליי מאד, ובו הוא דיבר על שנאת חינם ודברים שצריכים חיזוק בנושא הזה. אני מאד התרשמתי מההסתכלות המעשית הזאת על החורבן ומהביקורת העצמית שהוא העלה. זה מאד תפס אותי כי אני חושב שאנחנו לא רגילים לבקר את עצמנו בדברים שהם לא ביטול תורה ושמירת מצוות.
"יכול להיות שאתה צודק, וזה בעייתי שאנחנו לא מצפים למשיח מספיק", הוא מסיים בכנות.
לאבריימי (בדוי) בוגר "גרודנא" - אשדוד, היו בשורות טובות: "אני זוכר שהרב קרלינשטיין היה מדבר המון בשיחות ובוועדים על הציפיה למשיח ולבניין בית המקדש. הוא דיבר הרבה על המהות שלנו כיהודים בזמן בית המקדש וחי מאד את העניין. בתשעה באב אחרי הקינות הגיעו המוני אנשים מרחוק לשמוע את השיחה שלו על החורבן, והוא הביא מדרשים ותרגם אותם לדור שלנו - ובאופן כללי ידע לתרגם את המשמעות של בית המקדש לדור שלנו בצורה מאד טובה. אני מרגיש שיצאתי עם מטען מאד משמעותי מהישיבה בנושא הזה".
ונסכם בעדותו של מתי (בדוי) בוגר ישיבת "אדרת אליהו -זילברמן": "אצלנו אני יכול לומר לך בגאווה שהנושא הזה מתוקן לחלוטין. אנחנו חיים את ירושלים, גואלים את ירושלים, דורשים את ירושלים וחושבים עליה תמיד. אחת הטענות שהרב זילברמן היה חוזר עליה, הייתה שירושלים מוזכרת כל כך הרבה פעמים בתפילה, בתורה, והיהודי פוגש אותה בכל מקום, אז כנראה שמדובר באחד מנושאי הליבה המשמעותיים ביותר של עם ישראל".
"הנביא ירמיהו אומר על ירושלים ש"ציון היא דרש אין לה". אני לא בדקתי בשאר המקומות, אבל אני יכול לומר לך בוודאות שדרש יש לה - בזילברמן", הוא מסיים בהתלהבות.
הצגת כל התגובות