כך הרב סולובייצ'יק החדיר בלב היהלומנים את אש התורה

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, הידוע כנכדו של מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, חי כמעט לכל אורך המאה ה-20, משנת תרס"ג בה נולד ועד שנת תשנ"ג בה נפטר, (1903-1993).

חייו התחלקו לשלוש תקופות ובשלושה אזורים שונים בעולם: הוא החל את דרכו במזרח אירופה, המשיך בברלין שבמערב אירופה, ואחר כך עד פטירתו התגורר בארה"ב.

לא מדובר רק בשלוש מדינות שונות, אלא אף בשלושה עולמות רוחניים שונים.

בילדותו גדל הרב סולובייצ'יק על העולם הלמדני-ליטאי-בריסקאי כנכדו של רבי חיים מבריסק, ולמד את רוב תורתו מאביו הרב משה סולובייצ'יק, שנחשב לממשיך שושלת בריסק.

בברלין, פגש הרב סולובייצ'יק את העולם המערבי, ושם למד באוניברסיטה המקומית. לאחר מכן הוא עבר לארה"ב, התמנה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, ובהמשך ירש את כסאו של אביו בתור ראש ישיבת יצחק אלחנן, המשויכת לישיבה יוניברסיטי.

בשנים אלה הוא נעשה לאחד ממנהיגי הקהילה האורתודוקסית בארה"ב כולה, ואף נתמנה ליו"ר הוועד הפועל הארצי ולחבר מועצת גדולי התורה של אמריקה. הוא זכה להערכה רבה מהגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, שאף הזמינו לשאת את הדרשה המרכזית בסעודה החגיגית לכבוד "החינוך העצמאי".

במהלך שנותיו בארה"ב עבר הרב סולובייצ'יק מהפך תפיסתי, ואחרי שהיה מזוהה עם אגודת ישראל, עבר בהמשך לצדה של תנועת המזרחי.

השורשים הבריסקאים בולטים בתורתו של הרב סולובייצ'יק, ומתבטאים בניתוח אנליטי, המפרק כל סוגיה הלכתית ליסודות נפרדים ומובחנים.

אך בתיעוד שלפנינו מתגלה הרב במלוא הדרו כמייצג הגישה הליטאית והשרשית המעניקה ללימוד התורה את המשקל המרכזי בחיו של היהודי, גם אם לא זוכה לשבת באהלה של תורה.

בשכונת היוקרה של ניו יורק - מנהטן, הקימו יוצאי אנטוורפן, שהיו כולם כרובם יהלומנים, את בית כנסת 'מוריה' והם קבלו עליהם כרב את הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שכבר אז כיהן כרבה של בבוסטון וכראש ישיבת רבי יצחק אלחנן. הרב טס כל שבוע מבוסטון לניו־יורק וחזרה ובערבי יום שלישי היא אומר שיעור בבית הכנסת "מוריה".

כשסיימו את מסכת ברכות נשא הרב את דרשת ההדרן וראה לנכון להחדיר בלבן של היהלומנים הניו יורקים את אש אהבת התורה הליטאית במלוא הדרה.

הנה דבריו המלאים, מההקלטה הנדירה:

"כשיהודי מסיים לימוד מסכת הוא אומר למסכת והמסכת אומרת לו: אנו נפרדים לעת עתה אבל בעזרת השם נפגש שוב, הדרן עלך: נחזור אליך והדרך עלן: ותחזרי אלינו, אולי נפרד לתקופה ממושכת אבל נשוב למסכת ברכות, נוכל ללמוד ש"ס עד סוף מסכת נידה בקצב שלנו, אבל דרך ההתקשרות והייחס הקרוב נישאר בקשר, לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן (לא נשכח אותך ואת לא תשכחי אותנו).

"קיימת שאלה ראויה לציון, נניח שאנחנו נחזור בעזרת השם למסכת זו, ודאי שאדם יכול להבטיח דבר כזה, אבל איך יכול אדם להבטיח שהוא לא ישכח? נניח שמישהו לומד חמישה פרקים של גמרא, האם יתכן שהוא לא ישכח כלום ממה שהוא למד? מה המשמעות של ההצהרה הגלויה והרצינית שאני לא אשכח? כמובן אם איננו שוכחים את הגמרא אז הגמרא לא תשכח אותנו ואם אנו שוכחים את הגמרא אז הגמרא שוכחת אותנו, זה הא בהא תליא. איך אנו יכולים לצאת עם הצהרה כזאת? (שלא נשכח).

"באמת ראוי לציון, הרהרתי בשאלה הזאת אפשר תקופה ארוכה, למה אני שואל שאלה כזאת לגבי קטע זה של ההדרן. אם תרצו תאמרו אותו ואם לא תרצו, זה לא ההדרן של גדולי ישראל וזה לא חשוב, אלא שיש פסוק מפורש בתורה. התורה אומרת שאסור לנו לשכוח רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים ד ט), התורה אומרת שאסור לשכוח. התורה מנמקת, יש סכנה חס ושלום, שלא יקרה שתשכחו את התורה, שלא תחשבו אפילו לדקה שתוכלו לעשות את זה.

"השאלה היא, אתם יודעים שחז"ל אומרים לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אם העניין לא היה מסור בידי אדם, התורה לא הייתה מצווה אותנו. איך יכולה התורה לצוות שאסור לנו לשכוח? מה יעשה יהודי שאין לו זיכרון טוב? לי פעם היה זיכרון טוב טוב, מאוד, אבל עכשיו הזיכרון שלי קצת נחלש. יהודים אחרים יש להם זיכרון יותר גרוע משלי. הם שוכחים יותר מהר. יהודי שלומד שלושים וארבע דפים של גמרא עם כל התוספות "וכתוב וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, שמא תאמרו שהכוונה לכל התורה כולה - לא, אומרים חז"ל (אבות ג'), כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אפילו הלכה אחת - מתחייב בנפשו.

"מאיפה למדו חז"ל את זה? מהמילים הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, הם למדו שהוא מתחייב בנפשו, ואת המילים פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, חז"ל הסבירו שאין הכוונה לשכוח את הכול, חז"ל אמרו שהפסוק מתייחס לדבר אחד. איך זה יכול להיות? הרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, איך יכולים חז"ל לומר "והפסוק לומר "מתחייב בנפשו על שיכחת דבר אחד"? תשאלו אותי, אם יכולים לשכוח את התורה או שאי אפשר לשכוח את התורה?

"זה תלוי באיזו תורה, יש תורת לימוד ושכחת המוח, לכל אחד יש שכחת המוח, אף בן אדם אינו ניצל משכחת המוח. חז"ל אמרו שאפילו משה שכח הלכה, נתעלמה ממנו הלכה, במקרה של פנחס ובועל הארמית (זמרי). משה ידע פעם את ההלכה, זה לא שהוא לא שמע אף פעם את ההלכה - אבל הוא שכח. אפילו משה שכח הלכה אחת, אבל אנחנו לא משה רבינו, אנו מסוגלים לשכוח הרבה.

"לגבי שכחת המוח, כשיהודי מזדקן לאט לאט מתפחת טרשת עורקים, אף יהודי אינו יכול להתחמק מזה, ומטבע הדברים זיכרון המוח, הזיכרון הטכני - נחלש והוא שוכח, כשאדם שוכח הכל, 'הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן 'לוחות ושברי לוחות מונחות בארון' (ברכות ח ע"ב), הוא לא שכח כי רצה לשכוח, הוא שכח כי הוא נשבר פיזית, לא לזה התכוונה התורה כשאמרה רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, זה תהליך טבעי. התורה לא צוותה על האדם להלחם נגד זקנה ונגד מחלות שקשורות לזקנה.

"אבל יש סוג אחר של שכחה, שכחת הלב, להבדיל משכחת המוח, שכחת הלב אין כוונתה שנשכח את תוכן התורה, הלכות מסוימות או סוגיות מסוימות, בשפת הגמרא יש ביטוי נפלא, 'שנה ופירש', מי שלמד תורה והבדיל את עצמו ממנה, האם הכוונה של 'שנה ופירש' שהוא שכח? חז"ל אומרים שרבי מאיר למד תורה מאלישע בן אבויה גם אחרי שהפך לאחֵר (מין). לאלישע בן אבויה היה זיכרון זהב, הוא זכר את כל התורה כולה, אז למה חז"ל מכנים את אלישע בן אבויה 'שנה ופירש'? יהודי יכול לדעת את כל התורה, מ'מאימתי קוראין את שמע בערבית', מה זאת אומרת? הרי הוא יודע הכל. הוא יודע את הכל בשכלו אבל אין לו כלום בלב.

"לתורה אין ערך עבורו והוא אינו שוגה בה תמיד, היא איננה מנחמת אותו, לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. התורה איננה מאירה לו, הוא זוכר כי הוא אינו מסוגל לשכוח. 'יש לו זיכרון של פיל', כמו שאומרים. הוא לא מסוגל לשכוח, יש לו זיכרון חזותי, ועל זה הוא אינו מקבל שכר, ואם הוא שוכח הוא איננו נענש. אבל הלב שכח, יש היסח הדעת ויש היסח הלב, לגבי היסח הדעת התורה לימדה אותנו שצריכים להתפרנס, היסח הדעת מותר, כשמישהו עסוק במלאכתו אי אפשר לחייבו 'ללון בעמקה של סוגית 'מצוות צריכות כוונה' או הסוגיה לגבי 'ברכות הנהנין', האם הברכה היא 'מתיר' או 'חיוב' או האם הברכה הרביעית של ברכת המזון היא דאורייתא או דרבנן? זה היסח הדעת של יהודי מלימוד, כן, היסח הדעת של יהודי מלימוד, קורה לעתים קרובות, כשיהודי נוסע לרגל עסקיו או למקום עבודתו, החיט עם המחט, אבל לאף יהודי בהיסטוריה היהודית, היה היסח הלב מן התורה?

"מהי היסח הלב, הוא התגעגע לתורה וחשב לעצמו מתי אוכל לחזור מעבודתי ולפתוח שוב את הגמרא, געגוע לתורה - זאת הגות הלב זה וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, כשהתורה אומרת לגבי מנהיג לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א) היא לא התכוונה שהוא ישב ויעביר שיעורים. המלך הוא אדם עסוק מאוד, אבל אצל מלך לפעמים המלוכה שלו היא ערך עליון והמלוכה דוחה כל התורה כולה, כמו שהרבה מנהיגים בארץ ישראל אומרים היום שצריכים להזניח את התורה למען המלוכה, ולכן התורה אמרה "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", האוצר הכי יקר אצל יהודים. העצה הכי גדולה היא תורה, וזה מה שכתוב בפסוק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ פֶן יָסוּרוּ. מאיפה? מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

"איך מעריכים את התורה, וזה חל על כל יחיד ויחיד בישראל, וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל (דברים ד יא) וכי תשאלו אם הָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם איפה היה חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל - הכל היה מואר, זה מה שהפסוק אומר: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. המדרש כבר התייחס לזה, אבל הפירוש פשוט מאוד, האור שמאיר והאור שמחמם הוא הָהָר בֹּעֵר בָּאֵש, אבל מסביב להר חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. זאת הכוונה של הגות הלב. ישנם מסיחי דעת.

"לאדם יש בן יחיד, האם הוא חושב עליו תמיד? לפעמים הוא שוכח ממנו. זה שכחת הדעת. אבל שכחת הלב של אמא - אף פעם, כך מוכרח יהודי להתייחס לתורה. היסח הדעת הוא בלתי נמנע, אבל היסח הלב אסור שיהיה.

"ברכת התורה איננה מתייחסת ללימוד, היא ברכה של לעסוק בדברי תורה, של הגות, לחבב את התורה, להיות קשור לתורה כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה (שה"ש ח ו) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן (שה"ש א ב) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א ח).

"כשליהודי טוב - יש תורה, כשרע ליהודי - חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל, לפעמים יש חושך. אנו אומרים ביום הכיפורים בתפילת נעילה‏ "אין לנו שיור רק התורה הזאת"‏‏, כדי להנצל מחֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל צריכים לחוות את הָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם, וזה נכון מאוד. כמו שפסק המחבר שנשים חייבות בברכת התורה, הגאון מוילנה שאל הרי המחבר קבע שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות מלימוד תורה אז למה הן מברכות ברכת התורה? אכן נשים פטורות מלימוד התורהף אבל הן אינן פטורות מהגות הלב, מהעברת התורה, אינן פטורות מתורת תמניא אפי, אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה2 (תהלים א) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהלים קיט) וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל; מכל זה נשים אינן פטורות, כי מי שפטור מזה איננו יהודי - כאן הבסיס לקדושת היהדות".