הייאוש, התקווה וההבטחה | זלמן שטוב בסיפור על טרמפים וטרמפיסטים

כותב השורות, זלמן שטוב (צילום: שירה שפיצר סובר)

לפני שנים, כשהייתי תופס טרמפים, או יותר נכון - כשלא הייתי מצליח לתפוס טרמפים, הבטחתי לעצמי שביום מן הימים - כשאני אנהג ברכב, אנסה כמה שיותר לעצור לאחרים.

כיום, כשאני חוזר מהופעות לפעמים באישונים של הלילה, יש לי את האפשרות לקיים את אותה הבטחה.

-----

נסיעה בצורה טרמפיסטית היא חוויה אחרת, היא לא רק תנועתיות ממקום 'איקס' למקום 'וואי', אלא יציאה מתוך הברור והמובן - השעות שנקבעו על ידי חברות האוטובוסים, החברים וכו, אל מסע בזמן שאין לך מושג איך ייגמר.

לא רק הזמן הוא פקטור בלתי פתור בנסיעה טרמפיסטית, גם האנשים שתפגוש הופכים למשוואה לא ברורה, הצד השווה שבכל אלו הוא שאתה, כטרמפיסט, נמצא בקשר ישיר עם הסיטואציה, עם הכבישים ובני האדם.

אם בנסיעה מתוחבצ"ת אתה פסיבי כמעט לחלוטין, מגיע, עולה, יורד ומגיע, הרי שבנסיעה המטרומפסטת אתה מתוודע ליצירות שאנשים שנתקעו לפניך יצרו על התחנות, אתה מכיר כל אבן שבטרמפיאדות המוצלחות, סוג 'שלישיית הזוג הנודד' ועל זו הדרך, מצבות לאנשים חיים.

זאת ועוד, גם עם בני האדם יש לך אינטרקציה רחבה בהרבה. שאלות של איפה, תקווה וייאוש בכל עצירה של רכב ובירור היעד, וכמובן, שיחות ארוכות לטוב ולמוטב עם הנהג, כי זה המסע שלך עכשיו.

האמוציות שנסיעה ארוכה בטרמפים מוציאה ממך הן חסרות גבול לשני הצדדים; קללות וברכות, בדידות עד ושמחת עולמים. התבוננות אל האופק המתקרב בתפילה לנצנוצי פנס, והתבוננות אל האופק המתרחק אחרי שאותם נצנוצים חלפו על פניך בסערה, אדם זעיר אל מול אספלט אינסופי.

---

באחת מנסיעותיי לסיני עצרתי טרמפים בכביש האהוב עלי - 90 בואכה ים המלח. עמדתי ליד תחנת הדלק שבקליה, מנופף לפה ולשם, מטפס ויורד מתחנת האוטובוס ושאר תבלינים שמשתמשים בהם טרמספים מקצועיים.

הערב הגיע מהר מהצפוי, ואני עדיין תקוע הרבה יותר קרוב לירושלים מאשר לסיני. הוצאתי את הגיטרה וניגנתי. דבר אחד שלמדתי בנסיעות חסרות המצפון הללו הוא: ככל שאתה נראה פחות מפחיד, הסיכוי שלך לתפוס טרמפ גבוה יותר. ובכן, רוצחים סדרתיים לא סוחבים איתם בדרך כלל גיטרה. הכלי הזה הופך אותך אוטומטית ל'מישהו כנראה נחמד'.

בסופו של דבר עצר לי ג'יפ שהיה בדרכו למלון 'עין גדי'. בדרך, אחרי ששוחחנו, הוא מציע שאבוא איתו למלון, "גם ככה לילה והסיכוי שלך נמוך. בבוקר תמשיך הלאה אל השמש העולה". לא שזה היה נראה לא מוזר, אבל דווקא בגלל זה החלטתי להצטרף אליו.

באותו לילה כתבתי במשך כמה שעות את 'המדריך לטרמפיסט בגלקסיה', מדריך שמתאר סיטואציות עדינות במסע הארוך הזה.

בבוקר המשכנו לכיוון עין זוהר ושם ירדתי, בדרכי לסיני עם סיפור שאכתוב עליו יותר מ-10 שנים אחרי..

---

כשאני חוזר מהופעה מאוחר בלילה, יש בי שני צדדים סותרים: מצד אחד אני רוצה להיות עם עצמי. לבד לבד. לשוט בתוך האנרגיה שיצרתי באותו ערב. אני רוצה לדבר עם ההוא שם בפנים, לראות איך הוא מרגיש ומה השתנה.

ומצד שני, אני תר אחרי אנושיים שהפכו לאצבע כבישית. שכל יישותם אומרת - אצבע. ואלו, נמצאים במקומות הכי מוזרים שאפשר למצוא בדרך, ככה הם הנוודים, עמוק עמוק בפנים אין להם הבדל אם זהו מחלף המוני, או דרך הררית שוממת - שני אלו חלק מהמסע, או בציטוט מתוך המדריך: "כל מקום שאפשר להושיט בו את האצבע - אפשר לעצור בו טרמפים"..

---

אתמול בלילה (שלישי) אני דג איזה אנושי אחד שהיה תקוע בשומקום, מצביע כנראה אל עבר השמים, כי אין שום סיכוי בעולם שרכבים היו מצליחים לראות אותו. הוא שואל לאן עם מבט של לילה, וכשאני עונה - לירושלים, משהו בפנים שלו משתנה לבוקר.

מסתבר שהיה בסליחות המוזיקליות שלי ונהנה מאוד (דיר באלאק), אבל יש לו כמה שאלות. מתי איך וכמה. ועל כל תשובה יש לו שלש שאלות נוספות מעין הראשונות. אין ספק, מישהו כאן צריך קצת חברה אחרי כמה שעות של בדידות.

---

אפשר להביא לאנשים את הבוקר בכל כך הרבה צורות, זה הרבה יותר פשוט ובחינם ממה שנדמה לנו.