שלום, אני יהושוע (35), ר"מ באחת הישיבות.
כר"מ בישיבה אני מודע למה שמוטל עליי, ללמד בחורים סוגיות בהבנה, לתת להם את ההכנה לחיים בנושא הלימוד, אבל ידעתי גם את האחריות שיש לי בהתנהלות עימם. להקנות להם כישורי חיים ודוגמא אישית, לא פחות (אם לא יותר).
>> למגזין המלא - לחצו כאן
תמיד ישנה הרגשה כזאת, שאם אתה טוב מדי, אז אתה חלש. אני החלטתי לנפץ את המיתוס הזה, ונכנסתי לישיבה עם לקיחת אחריות מקסימלית. מבחינתי, אני חייב לדאוג למשמעת חזקה, אבל יחד עם זאת, תמיד להיות בכוננות ספיגה.
כשאני מרגיש שהמשמעת נפגמת, אני יעצור את זה מיד, אבל לא על רקע אישי, אלא מתוך הבנה ברורה שבמצב כזה לא ניתן להגיע למערכת יחסים תקינה של מרות שצריכה להיות בין ר"מ לתלמיד. ודווקא בגלל זה הבנתי, שעל חוצפה אני לא יכול לעבור בשתיקה.
• • •
בשיעור אצלי, יש כמה בחורים מאתגרים, אני יודע לעצור אותם במיידי ולהפעיל את הסמכות בצורה תקינה, מספיק מבט אחד והם מבינים מה אני רוצה. יש להם יראת כבוד ממני, אבל לא פחד.
אחד הבחורים קוראים לו מנשה. בחור גבוה, מרשים ומוכשר, שולט בלימוד בצורה נפלאה. הוא גם שמור עם יראת שמים ומתמיד בלימודיו, ועושה נחת רוח גדולה לסובבים אותו. הוא עם כוח מנהיגות גדול בשיעור, שכולם נושאים את עיניהם אליו.
אבל יום אחד קרה משהו, שלא האמנתי לרגע שהוא קורה לי.
מנשה בחר לעשות כרצונו, ולהפגין עצמאות קיצונית במהלך השיעור. ההתנהגות שלו הייתה מוזרה לי במיוחד, כל כך לא מתאים לו להתנהג כך.
הבטתי בו, ובקול מתון ביקשתי ממנו להפסיק. אבל מנשה היה בשלו, המשיך לדבר ולהתעלם ממני. עמדתי על רגליי, ובקול נמוך אמרתי:
הדממה הייתה בשיאה, בחורים היו בהלם מוחלט, והתארגנו בחוסר נוחות במקומותיהם.
זה כבר היה יותר מדי, מעולם לא היה מישהו שבחר לדבר אליי אפילו 10% מזה, ועוד מנשה, הדוגמא של השיעור?! הבנתי שאני חייב לא לתת לרוח הזו דריכת רגל בכלל.
ראיתי בעיניים של כולם תמיהה גדולה, מבט כזה שאומר: "איך הרב לא משתיק אותו? איך הרב נותן לזה לקרות בכלל?".
לאחר 10 שניות של דממה מוחלטת, אמרתי:
"מנשה, אני מופתע מאוד מההתנהגות שלך, אני חושב שאתה צריך מנוחה קצת, צא ל-10 דקות, תחשוב קצת, תתאוורר, ותחזור. אני אשמח לשוחח איתך יקירי".
מנשה קם, ויצא בכעס מהשיעור.
יצא, ולא חזר.
אני החלטתי שלא לשתף את המשגיח בהתנהגות של מנשה ולהסתדר איתו לבד, ציפיתי שיגיע להסביר את התנהגותו. ביום שלמחרת זה לא קרה, אבל יומיים אחרי, הוא ניגש אליי.
ובדיוק מכאן מתחיל הסיפור.
זה קרה בחדר האוכל, הוא ניגש אליי בחשש גדול, ראיתי את ההתלבטות שלו, אבל בסוף הוא ניגש בבושה גדולה.
ואז הוא מספר לי על התקופה האחרונה שלו, בפתיחות גדולה שלא ציפיתי אליה.
ואז הוא אמר לי מילים, שהלמו בי כהוגן:
לפני שלושה חודשים עברתי משבר נפשי גדול מאוד, בדיוק בתקופת המשבר הזו, הכרתי את הבחורה הזו, היא היתה עבורי מקלט למצבי העגום, וזה נתן לי מענה גדול מבחינה רגשית.
ציפיתי שהרב יפנה אליי אפילו פעם אחת לשיחה, שהרב יתעניין בי. לא העזתי לבוא ולספר את זה. אז ניסיתי להפריע מדי פעם להיות מעניין, אולי תהיה שיחה כל שהיא עם הרב, אבל זה לא הלך.
לאחרונה המשבר הזה רק החריף יותר, ותכננתי לעזוב הכל ולהמשיך את חיי עם הבחורה הזו. ידעתי שזה אסור, וזו המלחמה הגדולה ביותר שהתחוללה בתוכי.
שלשום החלטתי להתנהג כמו שהתנהגתי, כי חיכיתי שהרב יפגע בי, יצעק עליי, ואז אני כבר יזרוק הכל ויגיע לשבירת כלים. ייחלתי לרגע הזה, שאוכל להצדיק את התוכנית שלי, פשוט לעזוב את הישיבה, ולא מעניין אותי אף אחד. אבל הרב בחר לדבר אליי, לשמור על הכבוד שלי, למרות החוצפה שלי שעברה את כל הגבולות.
זה הרס לי את כל התוכנית שלי איתה. הכל היה כל כך קרוב שזה יקרה, בחרתי בקיצוניות הזו רק בכדי שתהא בי יכולת לומר "הנה הרב צעק עליי, בגללו אני שם". אבל הרב בחר אחרת, ומאז אני מבין שיש עליי חובה פשוט לעצור את הקשר הזה, גם כשהוא עמוק יותר מתמיד.
לא שיתפתי אף אחד כאן מהישיבה, רק את הרב. ואני שואל, מה אני עושה עכשיו?
המילים שלו גרמו לי לדמוע בהחלט, האמת הזו שהוא הגיע אליה כשכואב לו שהוא שם, ריגשו אותי כל כך. הבנתי שכרגע הכל תלוי בתגובה שלי, זה רגע גורלי.
אבל היה משהו שהלם בי במיוחד. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי צועק עליו? מה המחיר הרוחני שהייתי משלם על הבחירה שלו? הוא היה נחוש כל כך והכין את עצמו לפריקת העול הזו, דרכי.
בזמן התגובה הקצר שנותר לי, יצאו לי המילים הבאות, מילים אותן שם לי הקב"ה בפה, מילים ששינו הכל:
"כמה אתה מרגש אותי מנשה, אני לא יודע אם אני הייתי עומד במצב שלך, להמתין ולחכות כדי לתלות את העבירות שלי במישהו אחר. החשבון שאתה עושה להקב"ה עכשיו, מרגש אותו במיוחד, והרצון שלך להפסיק ולהיות מיצר על מצבך הרוחני עד כדי לבוא ולשתף את זה בכדי שיוכלו להניא אותך מהתוכנית שלך, מראה את הקירבה שלך להקב"ה.
הלוואי הייתי בדרגה שלך מנשה, הלוואי.
"אגב", שאלתי בזהירות, "אפשר חיבוק?".
מאז הקשר עם מנשה הפך להיות חזק יותר, ישבנו יחד למצוא פתרון קודם כל איך לנתק את הקשר הכל כך חזק הזה בניהם. מאז השינוי של מנשה גדול מאוד, והוא מתייעץ עימי בדריכות על כל צעד ושעל. זה שינוי עצום, לדורות.
• • •
חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי פועל מהבטן? איזה נזק אדיר הייתי משאיר בעולם הזה? בחור מוכשר שנפל מבחינה רגשית ונפשית ממשבר שהיה לו, והמתין רק לרגע שאני אמעד בלשוני, בהתנהגות שלי.
יש אצל כולנו תגובה אוטומטית כשפוגעים בנו, כאנשי חינוך וכהורים אנו יכולים לפעמים להרשות לעצמנו לפעול על רקע חינוכי בתקיפות ייתר, בצעקות שתמיד נצדיק אותם כשהם קורים, ואנו מרגישים שזה מה שצריך לעשות עכשיו, ואם לא אנו הורסים את הילד והופכים אותו ללא מחונך.
עם כל הקושי שיש באיפוק הזה, אנו חייבים לצוד את הרגעים הללו, לבדוק עד כמה פעלנו מרקע אישי, ועד כמה מרקע חינוכי. כי הם, הילדים והתלמידים שלנו, מרגישים הכי חזק מהיכן פעלנו, ודווקא משם הם בוחרים את החלטותיהם ככל שיהיו.
הילדים שלנו לא זוכרים ימים, הם זוכרים רגעים.
הצגת כל התגובות