אילוסטרציה - עשר עצות להורים // חיים ולדר
אילוסטרציה (צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90)
אאא

בהמשך לטור שפורסם כאן בשבוע שעבר כעצות לבחורים לימי בין הזמנים, וכדי למנוע מצב בו כללים אלה יגרמו למתח ומריבה, מצאתי מקום לרשום כללים להורים כאיזון. 

אציין כי כללים אלה נרכשו בעשרים וחמש שנות היכרות אינטנסיבית עם המתחים הנגרמים בין הורים לילדים המתבגרים בפרט בימי בין הזמנים עד כדי כך שיעידו העוסקים במלאכה כי בימים אלה של חופשה לכאורה ידיהם מלאות עבודה הרבה יותר מימי השנה הרגילים.

השהייה הארוכה של הורים עם נער בגיל העשרה בימי החופשה אמורה להיות חווייתית. אבל במציאות, יש היוצאים מימי בין הזמנים שפופים ושחוקים מעימותים עם הילדים המתבגרים, ויש שמשכילים שלא להתעמת, אך בלבם יש פחדים ודאגות "מה יצא מהבן שלי".

בטור זה ננסה לתת כמה עצות שנרעדו להפוך את החודש הזה לנעים יותר ותורם יותר להורים ולילדיהם. הקוראים מתבקשים לראות בשורות הבאות עצות טכניות שימושיות וגשמיות, ולא הכוונה חינוכית רוחנית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

1.

יש הרואים בהתנהגותו של הילד בימי "בין הזמנים" מעין שיקוף להתנהגותו בזמן. זו ראייה מוטעית, כמעט כמו לראות בן אדם חשוב ועסוק מבלה בחופשה ולומר: "ראיתם מה הוא עושה כל היום?".

ימי "בין הזמנים" הם ימי החופשה של בחור העסוק בלימוד במשך כל ימי השנה, לא כדאי להסיק מסקנות מרחיקות לכת על פי כמות הלימוד או עמידתו בזמנים.

2.

הבן שלכם למד בהתמדה ברציפות מר"ח חשוון עד ר"ח ניסן. ולאחר מכן מר"ח איייר עד תשעה באב. מגיע לו לנוח. גדולים מאיתנו קבעו זאת. לנוח פירושו נופש ומנוחה. מותר לרצות ואף לעודד ולבקש ממנו להקדיש זמן ללימוד, אך כמה שפחות ללחוץ עליו וודאי שלא להציק לו.

העובדה שהבן של השכן לומד כל היום, אינה אומרת דבר על תיפקודו ושאיפותיו של הבן שלכם. וודאי שלא על תיפקודו ושאיפותיו בעתיד. יש כאלה שבילו את ימי בין הזמנים בפעילויות שונות וכיום הם אברכים תלמידי חכמים גדולים. הדבר הטוב ביותר הוא להראות לנער עד כמה אתם שמחים כאשר הוא מקדיש שעות ללימוד ב"בין הזמנים". ילדים מגיל אפס עד מאה מרגישים טוב כאשר הם מצליחים לעשות נחת להוריהם.

3.

יש הרבה דברים שאנחנו רוצים לשנות אצל ילדינו המתבגרים. אך יש דבר אחד שקשה מאד לשנות – את רצונם לעצמאות. עצמאות אצל נער הופכת אותו לאחראי על גורלו. מי שאחראי על גורלו, מוצא לבד את הדברים שיש או אין לעשותם. אחד מהדברים האלה, למשל, הוא להביא נחת להורים. לעומת זאת, מי שאינו עצמאי – אינו אחראי לגורלו והוא אינו מעסיק את מחשבתו מה הם הדברים שיש או אין לעשותם. יש מישהו אחר שעושה זאת בשבילו. המישהו הזה הופך בשבילו למעמסה ולגורם כאב. קשה לאדם שאינו עצמאי ואינו אחראי לגורלו להביא נחת למי שגורם לו כאב, גם אם הוא מחויב לעשות זאת.

לעומת זאת, בימי בין הזמנים יש לבחור הזדמנות לבחון את מעמדו בבית. האם העובדה שנוספו לו מספר שנים נותנת לו מעמד מסוים, רק בגלל הגיל ולא בגל שום תרגיל. אם יקבל את ההערכה שלה הוא זכאי על פי דעתו, תנוח דעתו והוא ינסה אף להשיב טובה תחת טובה, כגמול או כהצדקה ליחס שהוא מקבל. אם לא יקבל את ההערכה הזו, ינסה להשיג אותה ממקומות פסולים, או חמור מכך, להתייאש מקבלת הערכה.

4.

איך שאתה רואה את האדם – זה מה שתקבל ממנו. אם, בעומק לבבך אתה מזלזל בו ורואה בו ילד קטן ופלגמטי- הוא יתנהג כילד קטן ופלגמטי, אם בעומק לבבך תמצא את הדברים הטובים שבו ותפתח הערכת אמת כלפיו- הוא ישתדל שהמציאות תיראה כמו הציפייה ממנו.

5.

ומה עושים כאשר הנער עושה שטויות, שמאיזה צד שלא תסתכל עליהן, אי אפשר למצוא בהן סיבה להערכה?

בשביל זה יש עפעפיים ובדלי אוזניים. העפעפיים נועדו כדי לסגור את העיניים, והבדלים נועדו לסתום את האוזניים. לא ראינו, לא שמענו.

תאמרו: היכן החינוך? התשובה על כך כדלהלן: אם אתם סבורים שהנער עצמו אינו יודע שמדובר בשטות, בהחלט יש לומר לו זאת. להורים יש זכות ואף חובה להודיע לבן שלהם מה דעתם בכל עניין. אם ברור שמדובר בשטות ומשום מה הבחור מתעקש לעשות אותה- עדיין ניתן לבקש ממנו שלא יעשה זאת.

אנו מדברים כאן על הנהגה שנראית לנו שטותית, על חוסר רצינות שלו כביכול, על דרך ההילוך / הלבוש/ הדיבור של הבחור. אלה הם דברים שאם ניסית ולא הצלחת לשנותם – חבל להתחיל במלחמה.  מוטב שלא תראה ולא תשמע, ורק תקווה בתוך לבך שהילד ילמד מהטעויות שהוא עושה. זה מה שבדרך כלל קורה.

6.

זכרו שאיש אינו אוהב שמציגים אותו ככלי ריק. הדרך שלנו להגיב על שטויות שאדם עושה היא להסתכל עליו בביטול, לכווץ את גבותינו ולשאת את האישונים כלפי מעלה כמצפים לישועה בעבור החולה. כדי להבין מה התייחסות כזו עושה לנער, צריך לדמיין מה אנו חשים כשמבט כזה מופנה אלינו. הוא משפיל וגורם כעס גדול כלפי המשפיל. מבט כזה לעולם אינו משפיע לטובה. יש בחורים שממש אינם יכולים לסבול את הוריהם בגלל מבטים מבטלים שכאלה ודברי ביקורת ציניים מצדם. לפעמים נוצרת בבית מלחמה סמויה, תחרות ושנאה של ממש- משום שאין כבוד. משום שיש ניסיון להשפיל.

7.

ולשאלה הגדולה: מדוע ההורים צריכים ללכת לקראת ילדיהם המתבגרים? מדוע שהאחרונים לא יעשו את המאמץ הזה?

ובכן, כאשר נער שואל את השאלה הזו אין איתו שום בעיה, אלא שרוב המתבגרים נמנעים מלשאול אותה. לכן הכלל צריך להיות "אל תהיה צודק, היה חכם" – בעיקר אם הצודק הוא חזק. והבלתי צודק הוא נער מלא חששות ושאלות דימוי. מותר לחזק לוותר.

את הכוחות והמאמצים שאנו משקיעים במלחמה בנער שאינו מתנהג לפי הציפיות או בהשפלת נער שנראה מתנשא או חוצפן- כדאי להשקיע בקירוב ובנתינת כבוד. זה מועיל הרבה יותר, ולפחות אינו גורם נזק.

8.

יש לקבוע גבולות וקווים אדומים (כמה שפחות, בהחלט כדאי להתייעץ באילו גבולות לבחור), ולעמוד עליהם בתוקף. אתם אמורים לאחוז את הרסן בבית. ולא הנער (גם אם הוא מגלה רצון כזה). במקרים מסוימים ניתן להבהיר לו, שבעניין כזה או אחר הוא רשאי לעשות כרצונו. אבל "לא בבית". כך תשמרו גם על סמכותכם וגם על עצמאותו.

9.

בנושאים של תפילה, קיום מצוות ויראת שמים – רצוי לגלות כאב אמיתי מהלב כאשר הנער אינו מקפיד במידה הראויה. אך בשום אופן אין לזרוק הערות ציניות ומשפילות שבאות מתוך הכעס שלנו וגורמות רק לתחושת "אנטי".

קחו לכם כלל: דמעות יכולות להשפיע רק אם ירדו מעיניך, ולא כאשר הצלחת להוריד אותן מעיני זה שרצית להשפיע עליו.

10.

עצות כאן ועצות שם. כל אחד יודע שהעצה הטובה ביותר לחינוך הילדים היא להתפלל ולקוות לטוב. חינוך כמו  בריאות ופרנסה – הם משמים. כאשר יש בעיות, כדאי לפנות לכתובת הנכונה.