מה קורה לנו, שבמקום לסיים את היומית שלנו בכיף ובחיוך זה הופך בסוף לסיוט, עצבים וצעקות, למה נשאר לנו טעם חמוץ במקום לסיים את היום בצורה נחמדה? איך נוכל לגרום לכך שהיום יהיה כיף ויגמר ככזה בלי שהקטנים והבוגרים ירקדו עד השעות הקטנות של הלילה?
אז בואו נצא לדרך ונבין מה קורה לנו כאימהות כשהילד הופך להיות עירני ומלא מרץ?
מה קורה שם לנו שם?
יש לנו את ה"ברור לי" ברור לנו מאוד שהילד צריך לישון והוא זקוק לשינה, אבל בתוך הברור לי יש סדקים, מהם הסדקים? אלה הם סממני הילד לכך שהוא לא נראה עייף ואולי יש משהו שמציק לו, מכירות את: "אמא, אני צמא" "אמא עדיין לא סיפרתי לך מה קרה לנו היום בגן" "אמא, שירותים" ועוד פעם "אמא, מים..."
כל האמירות הללו מתחילות לרקוד לנו על המצפון ולערער את המקום הברור לי.
וכהמשך ישיר לכך ה"ברור לי" הוא כבר לא כל כך ברור, הילדים מנצלים את זה, משתפים איתי פעולה וממשיכים את החגיגות לעומק הלילה. לכן, לא נצליח לצאת מהמעגל הזה עד שלא נסתום את כל הסדקים והברור לי יהיה ברור מאוד.
אז מה נעשה? נתעלם מהילד? לא ניתן להם לשתות? ללכת לשירותים? לא.
ראשית נוודא שהכל טוב, שכולם שתו, הלכו לשירותים, סיפרו את מה שהיה דחוף מאוד ועכשיו הם מוכנים לשינה.
אני מודיעה להם בנועם שמעכשיו ואילך, זאת אומרת החל מנשיקת לילה טוב אין כלום, לא שתיה ולא סיפורים, כמובן שבמקרים חרחגים נתגמש ונאפשר.
כך כשאת ברורה, את רגועה יותר ואת משדרת לילדייך את הרוגע, הם קולטים את זה והולכים לישון רגועים ומרוצים.
תאמצי את זה ואני בטוחה שתתחילי לראות שינויים, שבוע הבא נעבור לשלב הבא.
המון הצלחה!