קיבלתי מכתב מחבר קרוב, שחולק על מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר על חובת הלימוד בכוללים. אני לא מסכים עם הדברים, ויש עימי מה להשיב עליו, אבל ראשית אפרסם את מכתבו, כיון שזה בכלל מחלוקת לשם שמים.
*
לידידי הגאון שליט"א
שלום.
שבוע חלף מאז כתבת את דבריך אודות חובת לימוד תורה אל מול פרנסה. ובכל אותו השבוע התלבטתי והתלבטתי, ואף התייעצתי עם כמה תלמידי חכמים גדולי תורה. והם הורוני שלא אוכל להבליג אודות דבריך, וחייב אני להגיב עליהם.
מי אינו רוצה להרבות לומדי תורה בישראל? לב מי אינו מייחל לראות עוד ועוד אברכי חמד שקודים על תורתם? איזו נפש אינה שמחה על הפריחה המופלאה שהעם היהודי זוכה לה בעשרות השנים האחרונות?
אבל המטרה אינה מקדשת את האמצעים. ואסור לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, גם לא כדי להשיב לאיזה ח"כ כסיל כאיוולתו, (ובינינו, הח"כ הכסיל במקרה זה אינו ראוי ליחס כלל).
ובכן, צריכים להדגיש כמה נקודות, שאין מקורם בפוסקי זמנינו וגם לא במעשיות המסופרות עליהם. אלא מקורם טהור בגמרא ובפוסקים הראשונים.
1. כל אדם מתחייב בכתובה לפרנס את אשתו. וכך כתוב בכתובה: "ואנא איזון ואפרנס יתיכי ליכי... כהלכות גוברין יהודאין"... . ממילא, מי שיושב ולומד כל היום בכולל, ואינו מתפרנס מהכולל ברמה כזו של "הלכות גוברין יהודאין", צ"ע על איזה היתר הוא מסתמך להפר את התחייבותו (ורוב לומדי הכוללים בכלל צ"ע זה).
2. חיוב לאדם ללמוד כל היום ולא לעבוד אינו מופיע בשום מקום בש"ס ופוסקים. ההלכה היא שיוצא אדם ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית. ובשאר הזמן חייב אדם ללמוד תורה כפי כוחו ויכולתו, כאשר יש לו פנאי מצרכיו. וגם העוסק כל היום בפרנסתו חייב לקבוע לו זמנים בהם יעסוק בתורה. אך ודאי שמותר לעסוק בצרכיו וצרכי ביתו. הרי התורה אומרת "ואספת דגנך" (אור שמח). ולשון הרמב"ם: "גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים... והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".
3. ובעצם, איך אפשר לומר אחרת? הרי גם אתה וגם אני יודעים, שמנהג זה שכל האנשים יושבים ולומדים ואינם עוסקים לפרנסתם, הוא מנהג בן 50 שנה בערך. ולפני כן לא היה מעולם כזאת בכל תולדות העם היהודי. ואין כאן המקום להאריך למה קרה כך במדינת ישראל המתחדשת, אבל חלילה לנו לתמוה על הראשונים והאחרונים מימות אבותינו ועד אחרוני האחרונים, שבכל אותם הדורות רוב המוחלט של הציבור עבד לפרנסתו.
4. חשוב לזכור את הדברים החריפים והנוראים והמזעזעים שכתב הנשר הגדול הרמב"ם. ואמנם אין הלכה כמותו, אך עדיין אפשר ללמוד מדבריו הרבה. הרמב"ם כתב:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם'. ועוד ציוו ואמרו: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן'. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון'. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אשריך - בעולם הזה, וטוב לך - לעולם הבא שכולו טוב."
ולמה אין הלכה כמותו? משום שהלכה כשולחן ערוך, שהוא פסק בכסף משנה שבזמן הזה מותר ללמוד תורה ולא לעשות מלאכה ולהתפרנס מן הצדקה, משום ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך". אבל גם הוא לא כתב אלא שמותר לעשות כך, ולא שחובה.