בפרשת השבוע 'תּוֹלְדֹת' מסופר שאלוקים מצווה את יצחק אבינו: " גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ". יצחק אכן נשאר לגור בארץ ישראל למרות שאותה שנה הייתה שנה שחונה. ולמרות הבצורת, יצחק זרע את האדמה והצליח להוציא מהקרקע היבשה והקשה לאחר עיבוד וחרישה ולהגיע לתוצאה ל'מאה שערים'.
וכך התעשר יצחק אבינו מאוד, כפי שמעידה התורה: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים". זאת אומרת שיבולו הכפיל פי מאה בכמות את היבול שהאדמה יכלה לתת במצב ההוא.
יצחק זכה לעושר כה גדול, בזכות הפרשת מעשר לצדקה. במצוות הצדקה טמונה סגולה לעשירות, כפי שחז"ל אומרים: "עשר – בשביל שתתעשר". כאשר אדם מפריש מעשר מהרווחים שהרוויח במשך החודש לנזקקים ולמעוטי יכולת, או לכל מטרת צדקה שהיא, אלוקים מברך את רכושו עד כדי הכפלת הרכוש פי מאה – 'מאה שערים'.
מצוות הצדקה היא למעשה המצווה היחידה שבה מותר לאדם לנסות את אלוקים, כפי שכתוב בספר מלאכי: "...וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". מפסוק זה לומדים חז"ל, שבכל דבר אסור לנסות את אלוקים, חוץ ממצוות הצדקה.