פרשת השבוע 'וַיֵּשֶׁב' קוראים בימי חג החנוכה. סימנים רבים לחג החנוכה שזורים בפרשת השבוע, המגולל את סיפור מכירת יוסף על ידי אחיו למצרים. זהו סיפור שתחילתו בכאב גדול, אולם לימים הופך לסיפור ההצלה של עם ישראל, כאשר יוסף עולה לגדולה בממלכה המצרית ומשמש משענת לאחיו בארץ כנען. בימים ההם בזמן הזה.
גם כיום, כאשר בכל ערב מימות החג יתאספו כל בני המשפחה סביב הנרות והעיניים יביטו בנרות המאירים, עלינו להתבונן היטב במסר ובתודעת הגבורה המאירה עמוק בנשמותינו. נזכור את דבקותו של עם ישראל באמונתו, דווקא במצבים הקשים שהיו לנו - 'בימים ההם', דבקות שהביאה לניצחון הגדול של המכבים על היוונים.
כך גם 'בזמן הזה' - כשבית המקדש חרב ואין אנו מדליקים שם את המנורה, למרות זאת מדליק כל אחד בביתו הפרטי את המנורה, כדי שאור הנרות יאיר את כל הסביבה שלו. כל אדם הוא נר להאיר, כפי שנאמר: "נר ה' נשמת אדם".
הבה נתבונן בנר דולק. הנר מורכב משני דברים מנוגדים – החלק התחתון, החלב של הנר נמשך כלפי מטה. ואילו הלהבה – האש בוערת ועולה כלפי מעלה כאילו בורחת מהפתילה המקשרת אותה בכוח אל חומר הבעירה.
ככה בדיוק נראית הנשמה היהודית, הגוף שלנו הוא חומר בעירה ומושך אותנו כלפי מטה לגשמיות, ואילו הנשמה בוערת ללא הרף, ונמשכת כלפי מעלה. הנשמה יודעת לנצל את האנרגיות שהיא מקבלת מהגוף, ולעבוד את הבורא פה בעולם הגשמי. זו מהותו של כל יהודי, לא משנה מה מעמדו ומצבו - הוא נר להאיר. עלינו רק להדליק את הניצוץ הקטן ולהאיר את האפילה.