ישנו סיפור אמיתי שארע בבית-ספר באירלנד.
באחד משיעורי החברה, בקשה מורה מתלמידיה להביא למחרת היום, שקית פלסטיק ושק תפוחי-אדמה. משהביאו התלמידים את הנדרש הטילה עליהם המורה משימה: לבחור תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם. התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, והכניסו אותו לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות היו כבדות מאוד. התלמידים הצייתנים נשאו את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית-הספר, לחוגים, למגרשי משחקים, ולחברים.
הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים עמם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים... באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות "שנפרדים" מסביבת קירור ו"מטיילים" להם בעולם... הפכה תכולת השקית במהלך השבוע - לעיסה דביקה וריחנית.
לשמור טינה זה לא משתלם, כשאנחנו משמרים את הפגיעה אנחנו בעצם ממשיכים להעניש את עצמנו על טיפשותם או רשעותם של האחרים.
אבל זהו הרובד החיצוני ביותר של הסליחה. זה שבוחן את הכדאיות שלה וכיצד היא משפיעה על איכות חיינו.
סליחה מבטאת כוח רוחני, על טבעי. כוח שמאפשר לגלגל את סרט הזמן אחורנית ולערוך אותו מחדש: לגזור את החלקים המכוערים, המבישים, ובמקומם לשתול יופי ושמחה והצלחה.
הסליחה שלנו לאחרים - על פגיעות, על נזקים, על הבטחות שלא קוימו, מגלה את הכוח האלוקי הטמון בנשמתנו: כן, גם אנחנו יכולים להשתחרר מהקיבעון הגשמי של זמן ומקום, של כאן ועכשיו, גם אנחנו יכולים להתנתק מכבלי הגוף ולהתרומם למחוזות גבוהים טהורים, נקיים יותר. לא להיות עסוקים בקיבעונות ילדות, לא לתת משקעים מהעבר לנהל את חיינו. כוח הסליחה מבטא אולי יותר מכל את יכולת הבחירה שלנו, כוח השליטה על חיינו, על דרך התנהלותם.
כשאנו סולחים אנו מיטיבים עם מי שפגע בנו, אולם עשרת מונים יותר אנו מיטיבים עם עצמנו, מפוייסים ומאפשרים לאור האלוקי להאיר את נשמתנו.