הסנונית הראשונה הייתה של בת הארבע. לאחר ארבעה ימים של קשיי הסתגלות המלווים בבכי תמרורים בלילה (לא רוצה מחר ללכת לגן) ובצרחות אימים בבוקר, הגיעה סוף סוף הנסיכה עם חיוך גאה על הפנים, עיניה צופנות סוד וידיה מאחורי הגב. "נו מתוקה, איזה הפתעה הבאת היום לאמא?" בחגיגיות הושיטה לי הגברת דף, מחולק לטורים ארוכים ובקצהו מהודקות מדבקות צבעוניות ועליזות. "אמא יקרה!" צורף פתק הסבר, "לכבוד ראש השנה התחלנו במבצע של מעשים טובים. על ברכה בקול - מדבקה אדומה, על ויתור לאח הקטן - מדבקה כחולה, על איסוף משחקים - מדבקה ורודה ועל שינה בזמן - מדבקה חומה.
ילדה שתמלא את המבצע - תזכה בפרס מהגננת". הדף נתלה אחר כבוד על המקרר והמרוץ אחר המדבקות החל. "א-מאאא! תדביקי לי מדבקה אדומה, בירכתי על הפטל". "מתוקה, אבל כבר בירכת על הפטל כשהתחלת לשתות ממנו", - "נכון, אבל צריך לאסוף הרבה זכויות לראש השנה אז בירכתי עוד פעם.." נו, לכו תסבירו לבת שלוש מהי ברכה לבטלה וברכה שאינה צריכה...
-"א-מאאא! תדביקי לי מדבקה כחולה" – על מה חומד? – "ויתרתי לדודי על הכדור" – "אז למה הוא צורח כל כך? " - "כי קודם הוא שיחק בו והייתי צריכה לקחת לו בכוח ואחר כך לוותר ולהחזיר.." שלוש פעמים הורדה הבובה מהמדף, הונחה במרכז החדר וחזרה למקומה הראשון. הסעיף האחרון עבד למרבה הפלא - הילדה הלכה לישון פעם אחת - ובזמן. באמת, הכול היה שווה!
למחרת הגיעו עוד שניים עם חמושים במבצעי אלול והעסק נעשה קצת מורכב. קודם כל, היה צריך למצוא מקום על המקרר כדי לתלות את כל הדפים, אחר כך לעיין בשימת לב בכללים השונים כדי לא להתבלבל חלילה: אצל בת החמש צריך היה לסמן וי ליד כל מעשה טוב, אצל בן הארבע היה צריך לכתוב את המעשים לפי שעות היום - מעשים טובים בבוקר, בצהריים ובערב.
נוצרו גם אי אלו חיכוכים ותגרות ידיים בנושא מי יוותר למי ומי יאסוף את המשחקים, אבל בסך הכול בילינו לנו שעות איכות משותפות בסימון וציון והדבקה. אמנם מנוחת צהריים לא באה בחשבון חלילה, במקומה באנו חשבונות רבים אחרים. גם שטיפת הכלים ושאר ענייני הבית נדחקו הצידה, אך כשהדפים הולכים ומתמלאים בנחת יהודית, מי שם ליבו לזוטות שכאלו?
רבות גננות עשו חייל אך המטפלת שבמעון - עלתה על כולנה. היא מבינה גדולה בנפש הילד, וגם בנפש אימו, ואולי גם בדלת המקרר שלא נותר בה עוד מקום. כך או כך, היא הודיעה כי המבצע שלה- נערך בגן. כך חזר כל יום בננו עם עיטור כבוד על החזה כשהוא מנופח מגאווה. כמובן, גם הוא התפלל יפה ואסף משחקים וויתר לחברים, (משלנו או לא משלנו?..) עד שיום אחד הוא חזר הביתה עם סמל שעליו מודפסות המילים - דודי התגבר. הקפנו אותו כולנו בהתלהבות. נו דודי, ספר לנו, על מה התגברת? הוא קימט את מצחו לרגע ואחר זקף ראשו בגאון והצהיר: התגברתי על הגננת...