צוות האתר החרדי המוביל בעולם, 'כיכר השבת', מסקר את הנעשה בציבור החרדי לאורך היום, בעדכונים שוטפים. בסיומה של שנה סוערת, כל אחד מהם בוחר את האירוע הפרטי שנגע לליבו, שריגש אותו.
הבחירה שלהם לא הייתה קלה, מטבע הדברים. לאחר מחשבה ארוכה, כל אחד מהם בחר אירוע אחד בלבד שהתרחש במהלך שנת תשע"ב.
ישראל כהן:
אחדות אמיתית
הבשורה הקשה והמרה על הסתלקותו לגנזי מרומים של נשיא מועצת גדולי התורה כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל היכתה בתדהמה ובהלם רב את אלפי חסידי ויז'ניץ בארץ ובתפוצות, כמו גם רבבות ומאות אלפים נוספים בכל שדרות היהדות החרדית.
רבים מהם חשו והרגישו כי איבדו רבי, אדמו"ר, מדריך, מורה דרך ומנהיג רוחני לאלפים ולרבבות. שריד לדור דעה שהאיר את עיני ישראל וקרבם לאביהם שבשמיים תוך הפצת יהדות ויראת שמיים וחינוך ילדי ישראל.
אם לכלל ישראל היתה התחושה קשה ומעיקה, הרי שלציבור החסידים המקושרים לרבי, התחושה הייתה קשה שבעתיים, לצד תחושת האובדן והרגשת היתמות הקודרת, התערבבו להם גם ערפילים עמומים של טישטוש וקהות חושים. מי ימלא את החלל העצום שנפער, מי ימשיך את המורשת הקדושה?
הבלבול היה רב, השבר היה עצום, אולם דווקא מתוך אותו כאב דואב ושורף, התגלתה חסידות ויז'ניץ במלוא תפארתה. במלוא חוזקתה הפנימית ועוצמתה הרוחנית .
כבר באותם רגעים שלאחר הפטירה, הבינו כולם כי לשם שינוי ובניגוד לציפיות המוקדמות ולחצרות אחרות, בויז'ניץ ינהגו אחרת. ויז'ניץ שחרתה על דיגלה את שלושת הערכים והמסרים הכרוכים ושלובים זה בזה: "אהבת השי"ת, אהבת התורה, ואהבת ישראל" - תוכיח אחדות אמיתית מהי.
צילום: יהודה פרקוביץ'
ואכן, מאז רגע ההסתלקות, לאורך כל מסע ההלוויה, שעה שהאחים האדמו"רים צעדו יחד שלובי זרוע, ובהמשך בישיבה המשותפת בצוותא איש לצד אחיו בימי השבעה וכלה בביקורים המשותפים ובאחווה הגלויה לעין כל - הוכיחה ויז'ניץ כי אפשר גם אחרת, אפשר גם בדרכי שלום.
הדבר גרם כמובן לקידוש שם שמים כשכולם נוכחו לדעת כי גם ברגעי כאב וצער כשהכל מתערבל ומתערפל והרגשות גואים הרי שהמוח נשאר שליט על הלב.
בעיניי הרגע הזה הינו הרגע המיוחד של שנת תשע"ב.
חיים שקדי:
התמונה שהנציחה את האבל
יום רביעי, כ"ח בתמוז.
13:30.
שעת צהריים שגרתית למדי במשרדי 'כיכר השבת', כאשר לפתע הידיעות שזרמו בשעות האחרונות, גברו. קורה משהו ב'שערי צדק', יש החמרה, הידרדרות.
הלב פועם, מסרב להאמין. העבודה העיתונאית חייבת לה להיעשות, מתחילים לברר, מנסים לאמת, להבין, לעכל.
14:12.
אל האוויר משוגרת כותרת מדאיגה, דואגת. "החמיר מצבו של מרן הרב אלישיב: לחץ הדם יורד, "לקרוע שערי שמים"", נכתב בה. לאור המידע המוצק, האמין, ההערכות הרפואיות כי אנו עומדים בפני הנוראמכל, שוגרה ההוראה על התגייסות כללית.
הכותרת נפרסה לרוחב העמוד, דרמה מתרחשת, הזמן עצר מלכת, אראליםומצוקים נאבקים על נשמתו של פוסק הדור. ולמרות הכל, תפילה חרישית נישאת, שבזכותתפילות המוני בית ישראל בכל אתר ואתר, בזכות קפיטל התהילים של עשרות אלפי הגולשים, המצב יתייצב, כפי שאירע לא אחת. מעבר לסטטיסטיקה.
16:54.
התייתמנו.
"יתומים היינו: נפטר מרן פוסק הדור הגאון הגדול רבי יוסף שלוםאלישיב זצ"ל", מבכה הכותרת הראשית בדף הבית של האתר. הלב שותת, הנפשמתייסרת, הראש מסרב להאמין, להשלים עם המציאות שבזה הרגע, משתנית.
חלוקת העבודה העצמית ברורה. לצד תחושת האבל העמוק, הכאב, חוסר האונים,העבודה חייבת לה להימשך. מאות אלפים צמאים למידע, לפרטים. הגוף רועד, הנשימה כבדה,והידיים כמו רצות מאליהם בין שיחת טלפון אחת לרעותה, נערמות המילים עלי המקלדת.תמונות, וידאו, סיקור מהשטח, הספדים ראשונים ועדכונים שוטפים לקראת מסע ההלוויה.
23:10.
העבודה נמשכת סביב לשעון, מאות אלפים נוהרים בבכי ובדמע, אבלים ונוגים,אחר מיטתו של מנהיג הדור, מרן רבינו זצוק"ל. גלריה מסכמת ראשונה מהשטח,מתקבלת מצלם האתר. העין מרפרפת חיש מהר על מאות התמונות, הן נבחרת בקפידה, להביע,להרגיש, לחוש, להתאבל.
ואז, מכה בך התמונה ומנפצת את רסיסי הלב, את מה שנדחק לו בצל העבודה העיתונאית.
ילד צעיר, בבכי קורע לב, פניו מכוונות לשמים, לחייו סמוקות, מאחוריושני מבוגרים אבלים, בוכים, דומעים, בשל גילם טורחים להסתיר את פניהם הבוכות. אךה וא, רך בשנים, נקי ללא רבב, אבל, דומע בוכה לעין כל. היתמות על פטירת מנהיגם שלישראל ניכרת בכל תו בפניו.
פניו הזכות של הילד, הבכי מעומק הלב, הצרחה על האבידה הגדולה, בינותלמבוגרים, בבית מדרשו של 'הרב אלישיב', שידרה יותר מכל את עומק היתמות, את הניצחוןשל האראלים, את האובדן של המצוקים.
וזוהי, תמונת השנה שלי, שהנציחה יותר מכל, את הרגע. את היתמות והצער, את הבכי והאבל בפטירתו של מנהיג.
שמוליק קמינקר:
גלעד שליט חוזר
"הנה הוא, הנה גלעד שליט". גם עיתונאים וותיקים שכבר ראו הכל, לא יכלו להישאר אדישים למחזה הזה: שליט נראה לראשונה במעבר רפיח, מובל על-ידי חמושים רעולי פנים. בנקודה הזאת, אחרי שש שנים במרתפי חמאס, מבלי שראה אור יום, החלה הדרך שלו אל החופש.
באותו בוקר של כ' בתשרי, היתה מדינה שלמה מרותקת יחד איתי לכלי התקשורת השונים. ההתרגשות הציבורית היתה מהולה בחשש: כיצד ייראה גלעד שליט אחרי שנכלא בתנאים בלתי אפשריים לחודשים ארוכים?
וכשהוא נראה לראשונה צועד על רגליו, פרצה, באחת, אנחת רווחה גדולה.
מאוחר יותר ילבש גלעד את מדי צה"ל, וישוב ישראל בדיוק באותה הדרך שנחטף ממנה. הוא יצדיע ביד רועדת מחולשה לנתניהו ויתחבק עם אביו. אחרי מספר שעות, הוא שוב יהיה במצפה הילה, במקום שבו גדל, שבו התעצב כאדם. בבית שממנו נקטף בידיים אכזריות.
הבן האובד שב הביתה.
מנחם כהן:
הילדה כמשל
בעיצומה של סערת "הדרת נשים", ההסתה, האלימות והאווירה העכורה נגד החרדים, קיבלתי במייל קובץ וידאו מידיד. בוידאו, שצולם בבית-המדרש של הרבי מליובאוויטש בברוקלין במוצאי שמחת-תורה, נראה החזן המפורסם צ'אצ'אקס שר ברוסית 'אחד מי יודע', כשהחסידים מצטרפים לשירה, והרבי מעודד בידו.
במהלך השירה, הרבי סימן לחזן שגם בנו יצטרף אליו, אלא שבמפתיע הצטרפה לשירה גם אחותו הקטנה, וקולה נשמע במיקרופון.
ובדיוק בשלב זה, התרחש הדבר המדהים הבא: הרבי סימן לאחד המזכירים שיעיר בעדינות לילדה להפסיק לשיר. הילדה אכן הפסיקה, אולם מתוך רגישות לכבודה של הילדה, הרבי הפסיק את חלוקת ה'לחיים', הוריד את הכוס על השולחן והחל לעודד את הילדה בחוזקה.
נציין, כמובן, שמסביב עומדים אלפי חסידים כשהם נדהמים מהמחזה הנדיר שכמותו מעולם לא התרחש בבית-המדרש המפורסם. אני, אישית, צפיתי בוידאו שוב ושוב בהתרגשות, נדהם מהמחזה ומהאנושיות הבלתי-רגילה לילדה בת 5.
הוידאו הזה, כצפוי, הועלה ל'כיכר השבת' וזכה לגל תגובות מרגשות. "אני צופה עם דמעות בעיניים", כתב אחד מהם.
אז נכון, זה לא אירוע "חדשותי" שהתרחש השנה, אבל הטיימינג בו התפרסם הוידאו, בעיצומה של התקופה העכורה, גרם לי - ואני בטוח שגם לרבים נוספים - פרק בהלכות אדם לחברו.
יוסף פאר:
החבר שנהרג
כשביקשו ממני לאתר את הרגע שהכי השפיע עלי השנה, התלבטתי רבות. הרי הייתה לנו שנה עמוסה מאוד, באירועים פוליטיים, מדיניים, וכמובן גם פנים מגזריים.
אבל אם מדברים על הרגע שהשפיע עלי באופן אישי, אז ללא ספק, זה הרגע שבו התבשרתי על פטירתו של ידידי לישיבה קטנה, הבחור אלי אליה ז"ל.
אני זוכר את הרגעים האלה כאילו קרו אמש. היום הקדוש יצא, ואז מגיעים הביפרים וההודעות על 'טרגדיה באומן'. "בחור ישיבה טבע למוות תוך כדי טבילה", הם בישרו. כשעה לאחר מכן, קיבלתי כבר את ההודעה המכאיבה, חברי הטוב מהישיבה קטנה - איננו.
בעיצומו של היום הקדוש, יום הדין הגדול והנורא, חברי הטוב מהישיבה הקטנה, השיב את נפשו לבוראו בקדושה ובטהרה. תוך כדי טבילה במקווה.
כשהטרגדיה נוגעת בך באופן אישי. אין ספק, המילים "מי ינוח ומי ינוע, מי במים ומי באש", מתוך הפיוט המצמרר שכתב רבי אמנון ממגנצא - מקבלות משמעות אחרת. משמעות אישית.
אלי אליה הותיר את חותמו על השנה הזאת שלי,כמעט בכל פעם שיצא לי להיכנס לבית המדרש, או לשבת אל מול גמרא, החשק ואהבת התורה שלו עלו וצפו בראשי, והשפיעו עלי.
הימים שלאחר הפטירה, היו קשים מנשוא, השמועות על עיכוב הגופה באוקראינה בשל אילוצים בירוקרטיים, היו עבורי ועבור חבריוובנו משפחתו סוג של "עינוי הדין". אבל אולי זה דווקא רבי נחמן שאליה מאוד אהב, שביקש להישאר בקרבתו. מי יודע.
גם בימים שלאחר מכן, כשגופתו הגיעה לארץ והובאהלמנוחות לקול בכיים של תושבים רבים בפרפרי נתניה אותם קירב לתורה ומצוות, עדיין הכאב היה נוראי.
לא רק את המשפחה ילווה סיפורו של אליהלאורך כל החיים, גם אותנו, חבריו ומכריו הרבים, כל אלה שקיבלו ממנו מילה טובה של עידוד, או זכו ללמוד איתו בחברותא, לא ישכחו לעולם את אליה.
יהי זכרו ברוך.
נסים בן חיים:
סיום הש"ס
מאז ילדותי, פעם בשבע שנים, אירוע השנה שלי הוא ללא ספק סיום הש"ס. וגם השנה, מקץ שבע שנים של צפייה דרוכה, לא היה תחליף למראה המרהיב של עשרות אלפי החוגגים.
זיו פניהם היה שווה בין אם זה היה באצטדיון טדי, בגבעת התחמושת או באצטדון מיטלייף בארצות הברית, בכל מקום השמחה קרנה מהפנים שזהרו באושר האמיתי של 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף'.
לראות עשרות אלפים חוגגים משתתפים בשמחתה של תורה, למרות שלכאורה אין הם קשורים בקשר של ממש לסיום הש"ס, הרי מלבד לומדי הדף היומי, רוב המשתתפים אינם נמנים על המסיימים, למרות זאת אפשר היה לראות על פניהם את השמחה האמיתית את תחושת השייכות, אך הלא כבר אמרו כי מי שמשתתף בסיום כאילו סיים בעצמו.
סיום הש"ס היה אירוע מכונן בעיקר בשל מפגן הכח חסר התקדים, שהתקיים באצטדיון טדי, זה היה האירוע הגדול הראשון של בני התורה הספרדים ולמרות ראשוניות זו - גדול היה המעמד. מהיכן הם לא באו, מדימונה ומבני ברק, מטבריה ומירושלים, הם נדחקו דחפו ונדחפו, הכל בכדי לזכות להיות חלק.
מזווית תורנית אולי סיום הש"ס בטדי אינו אירוע מכונן רק של שנת תשע"ב אלא ציון דרך שיחקק באותיות של זהב במסע הארוך של היהדות הספרדית, מהמחנות והמעברות שם העוברו על דתם ונגזלה מהם זהותם בשעת השמד, ועד לשיא התפארת של רבבות בני התורה הספרדים חוגגים את סיום הש"ס באצדיון טדי.
אך סיום הש"ס היה גם אירוע מכונן בשל הקיטוב בין הקבוצות שהודגש בו, נכון באצדיון טדי הייתה תחושה מסויימת של אחדות, חסידים וספרדים שרו ורקדו כתף אל כתף, אך כמעט כל קבוצה שמכבדת את עצמה במגזר קיימה לעצמה סיום נפרד. האירוניה זעקה לשמים, דווקא שאנו מסיימים את התלמוד בבלי ממנו אנו שואבים את ערכינו המוסריים, אותו ש"ס המחנך לאחדות ואהבה, אותו ש"ס המכיל את הקוד האתי על פיו אנו מתנהגים. דווקא
כאן נתהפכו היוצרות והפלגנות הרימה ראש. דווקא סיום הש"ס מאוחד, כזה שכל אחד ירגיש בו שייך למשפחת הלומדים הקולקטיבית, דווקא זה היה חסר.
אשרינו שזכינו, 1,500 שנה אחרי חתימת התלמוד ועדיין שרשרת הדורות לא ניתקה, עדיין שמחים אנו באותם הוויות עתיקות של אביי ורבא, עדיין עוסקים אנו במשפט העברי הקדום "שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה", כאילו נכתב כעת, בעידן האייפון 5 והפייסבוק, עדיין אנו הופכים בה והופכים בה, ושוב ושוב אנו מחפשים ומוצאים דכולה בה.
תורת הנצח לעם הנצח.
מנדי גרוזמן:
התמונה שצרבה
לא רבים המקרים בהם סדר היום הציבורי נפגש עם הסיפור הפרטי. כשהמפגש מתרחש, והתהיות הכמוסות הופכות לפתע לשיחת היום, גלגלי המחשבה מסתובבים במרץ והם מובילים אותך בדרכים חדשות.
זה בדיוק מה שהרגשתי כשהארץ סערה סביב סוגית גיוס בני הישיבות: הדרך בה התחנכתי עומדת כאן למבחן, צורת החיים המוכרת לי מסומנת בסימן שאלה.
התמונה הזו ביטאה בעיניי את מהות הדילמה: לובש שחורים וסביבו לובשי מדי זית - תרומת שניהם עומדת כאן להשוואה, השקפות עולם שונות באות לפרשת דרכים ומסרבות להיכנע. אני מאמין באמת ששני הצדדים כאן פיהם וליבם שווין. הסוגיה היא סוגיה של מוסר וצדק והיא קורעת את העם לשתי מחנות.
לבדי אני מנסה להמחיש את הסוגיה הציבורית באמצעות התרחשות היפותטית אחת: ארבעה אנשים נקלעו לבדם במדבר שומם מלא שודדים וחיות טורפות. שלשה מהם חילונים, רק אחד חרדי. הם מסתתרים בתוך אוהל ומחליטים לחלק את הלילה ביניהם לפי שעות שמירה. כל אחד ישמור בתורו, ולכשיסיים יעיר את חברו הבא אחריו. הדילמה הופכת כאן מוחשית ונוקבת.
אני לא מוכן לוותר ושואל את עצמי במלוא הכנות: האם גם במקרה כזה הייתי אומר להם שישמרו כל אחד שעות נוספות כדי שאני אוכל ללמוד תורה? האם הייתי מסתכל לשלושתם בעיניים ומצהיר שאת חלקי בשמירה אני ממלא באמצעות לימוד תורה? התשובה על כך היא גורלית מבחינתי. החיילים הקופאים בלילה לאורך הגבולות אמנם לא עומדים לנגדי, אך זאת לא סיבה לפטור אותי מלתת להם תשובה.
מתוך כל שלל הדיבורים הרבים שנאמרו אז, נקודה אחת בלטה בעיניי: לראשונה מוצגת טענה בדבר כוח רוחני במסגרת דיון פוליטי וזהו דבר חידוש שכמוהו עוד לא היה.
אנו מבקשים מיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שיאמינו שהתעסקות בהוויות אביי ורבא מגנה עליהם בדיוק כמו הגנתם של החיילים הנמצאים בחזית. מן הראוי שישמעו אוזנינו את שפינו מדבר.
אם נפעל לפי הרוח הזו, השותף שקורא מספר רב יותר של פרקי תהילים להצלחת העסק צריך לקבל נתח גדול יותר מהרווחים. בעולם המעשי היומיומי, יודע כל אחד, המצב איננו כזה. הפער בין מה שאנו זועקים בראש חוצות לבין הדרכים לפיהם אנו מנהלים את חיינו לא הפסיק לרגע להטריד אותי.
מאז הארץ שקטה, נושאים חדשים תופסים היום את תשומת הלב, אך בעמודי העיתון הפנימי שלי הכותרות עדיין לא השתנו.