מאז תקומתו, למד המגזר החרדי להכיל מגוון רב של זרמים ועדות. במשך שנים אנו חיים זה לצד זה חסיד וליטאי, ספרדי ואשכנזי, מודרני ופרומער, וכולם נכללים תחת המטרייה הרחבה של "הציבור החרדי". וכמו בכל מגזר, גם כאן מהווה המיינסטרים את רובו של הציבור, והקצוות מימין ומשמאל הם המיעוט, אך למעט חילוקי דעות נקודתיות - מהותיים ככל שיהיו - למדנו לחיות זה לצד זה בשלום ובאחווה.
לאחרונה משהו נסדק, האידיליה הזו ששררה במשך שנים ארוכות, נפגמה. קמפיין ההסתה המכוער והמרושע המתנהל ברחובה של עיר כנגד חיילים חרדים שכל פשעם הוא שברצונם לפרנס את משפחתם בכבוד, מהווה תקדים למציאות חדשה וכואבת, מציאות שבה הקצוות האלו שחיו בשלום זה לצד זה שוב לא יכולים לשבת יחדיו, הספקטרום הרחב הזה לא יכול להכיל את שני הניגודים, מישהו ייאלץ להיפלט החוצה.
עכשיו בואו נחזור חצי שנה אחורה, התקופה היא ערב הבחירות לכנסת, ו'יהדות התורה' בפאניקה מהעובדה שבקרב החרדים העובדים נשמעים קולות הקוראים שלא להצביע למפלגה. לטענתם, חברי הכנסת אינם עושים דיים בכדי לסייע לצרכיהם של החרדים העובדים ומתעלמים ממצוקתם.
חיש מהר נמצא פיתרון באמצעות הבטחה חסרת תקדים ממרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א: "הצבעה ליהדות התורה כמוה כהסכם יששכר וזבולון עם עולם התורה". תחת הכותרת "כולנו חרדים", הבטיחו נציגי הציבור לחרדים העובדים, "אחינו אתם, אל תדמו בנפשכם להימלט, כי אם החרש תחרישו בעת הזו, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואתם ועולם התורה תאבדו". ואכן, התגייסות מלאה למערכה הובילה להצלחה חסרת תקדים ולקביעת הישג שיא של שבעה מנדטים. נבחרי הציבור וכותבי המאמרים חגגו לא רק את ההישג האלקטורלי, אלא גם - ובמידה מסוימת, בעיקר - את האמירה של ההישג הזה. ״הציבור החרדי הוכיח שהוא נשמע לגדולי התורה. גם אלו שעמלים לפרנסתם נענו לקריאת הרבנים״, קבעו בסיפוק.
אממה, כעת הגיע הזמן לפרוע את הצ'קים והבנק פשט רגל. קמפיין הסתה מרושע מתנהל כנגד אותם אחים יקרים אך הדיו יבש בקולמוסיהם של לבלרינו. אותם מאמרי מערכת שאך לפני חודשים מספר חיבקו את הציבור הזה, התמוגגו מדפוסי הצבעתו וסיפרו לכל מי שרק רצה לשמוע על ״האמירה הברורה שלו בבחירות״ כעת נאלמו דום.
הפיתרון האולטימטיבי והמוכר להתמודדות עם סוגיות סבוכות ומורכבות נשלח לזירה בפעם המי-יודע-כמה: מורי ורבותי, התעלמות. נוסחת הקסם שמטאטאת אל מתחת לשטיח את כל מה שלא מוכר ורצוי, את כל מה ש'תלוי' ו'עדיף שלא'. מה שלא כתוב, לא קיים. כמה קל, כמה נוח.
אבל שימו לב לנקודה העיקרית שמתפספסת כאן, בשונה ממקרים בעבר שבהם הייתה חובה למנוע מעיניים ואוזניים טהורות את החשיפה לתופעות שונות ומשונות שאין רוח חכמים נוחה מהם, כאן מדובר ביהודים יראים ושלמים שככל חטאם הוא שברצונם לפרנס את משפחתם בכבוד. הרב שך זצוק"ל הוא זה שקרא "מי שלא לומד ואינו משרת בצבא יש לו דין רודף", אז אותם אברכים שעזבו את ספסלי בית המדרש ובהתייעצות עם רבותיהם משרתים כעת בצבא, מופקרים כעת לבדם כנגד אותם מסיתים מרושעים. הרי אותה משוואה שקובעת כי לימוד התורה הוא ערך עליון, קובעת גם שמי שלא מסוגל לעמוד בכך חובה עליו לשרת בצבא.
והנה, אולי לראשונה בהיסטוריה ניצבים פרנסי הציבור בפני נקודת הכרעה קריטית במיוחד: האם לחטוא לאמת ולשתוק אל מול העוול הגדול הזה רק משום שהגנה עלולה להתפרש חלילה כמתן לגיטימציה, או לשם שינוי לאזור אומץ ולהתמודד עם המציאות המורכבת. להסביר לילדינו שאמנם יש לכתחילה ויש בדיעבד, אך לא כל בדיעבד הוא פסול. גם בדיעבד אפשר לפעול לפי דעת תורה.
נקודת ההכרעה הולכת וקרבה, אם לא נתעשת ונתן לקול השפוי והמרכזי לשלוט בשיח הציבורי נגיע אל נקודת האל חזור. העובדה שבנוסף לכל הצרות מדובר גם בקמפיין אנונימי מאפשרת לציבור גדול להזדהות בתמימות עם מסריו, וככל שעובר הזמן וקולו של הרוב השפוי לא נשמע, השיח הדמוני הזה משתרש והופך לנחלת הכלל. רגע האמת הולך ומתקרב, אוטוטו מישהו נפלט החוצה ואנחנו לא רוצים להיות מאלה. אנחנו רוצים להישאר חרדים. אנחנו לא רוצים שתתנו למיעוט הקיצוני לדחוק את רגלינו החוצה. אנחנו לא רוצים לקבל גיבוי רק מתנועות פרטיות-חברתיות. הגיע הזמן לקיים את הסכם יששכר וזבולון שנחתם לפני חצי שנה. אל תשכחו, כולנו חרדים.