אווירה קשה של מחלוקת קיימת בין עולם הישיבות החרדי והציוני, המידרדרת והולכת לביטויים מאוד חריפים ופוגעים. הידרדרות זו מצערת ומיותרת, שכן היא מכלילה יחד מחלוקת פוליטית הנגועה בשיקולים פוליטיים מובהקים, יחד עם מחלוקת תורנית-ערכית משמעותית ולגיטימית, שחשוב מאוד ללבנה באופן מכובד וראוי.
אני מבקש להתעלם אפוא מן ההיבט הפוליטי המפותל סביב חוק הגיוס, שלמרות כל הרעש סביבו, בשורה התחתונה איננו מבשר איום של ממש על לומדי התורה בציבור החרדי, כפי שמודים בשקט גם הפוליטיקאים החרדים.
במקום זה, נראה שחשוב יותר ללבן את נקודות המחלוקת המהותיות בין הגישה החרדית לגישה הציונית-דתית בנושא העקרוני, ומתוך ליבון זה והבנת העמדות משני הצדדים, ניתן אולי יהיה להגיע להבנה טובה יותר בין העמדות, גם אם לא להסכמה, ובעיקר ליחס מכובד יותר בתוך המכנה המשותף המהותי של לומדי התורה בעם ישראל. הדברים נכתבים מתוך תחושת כבוד והערכה גדולה לעולם התורה החרדי, ויחד עם זאת מתוך הנחה שאין בכך כדי לטשטש את הצורך בליבון ענייני – ענייני ולא פולמוסי! – של המחלוקת עם עולם התורה הדתי-ציוני.
לאור זאת, אני מבקש להעלות שלוש שאלות בסיסיות העומדות בבסיס המחלוקת.
ראשית, הנחת היסוד הדתית-לאומית היא שמצבו של עם ישראל כיום הוא של מלחמת מצווה של הושעת ישראל מיד צר, שעליה נאמר – "הכל יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". למיטב ידיעתי, ראשי הציבור החרדי לא פרסמו פסק מפורט שבו מובא הבסיס ההלכתי לטענה שלימוד תורה פוטר מקיום מצווה זו. פטור זה איננו מופיע בפרשות התורה העוסקות במלחמה, בסוגיות הגמרא בעניין, ואף לא ברמב"ם – בין בהלכות מלכים ומלחמותיהם ובין בהלכות תלמוד תורה.
ניתן אולי למצוא רמז לפטור של יחידי סגולה בדברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל, על מי שנדבה רוחו אותו "להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם", אולם בשום מקום אין הנחה כזו ברמה הציבורית הכללית, בוודאי לא כאשר החוק פוטר באופן גורף 1,800 תלמידים המוגדרים 'עילויים' מידי שנה.
על פי דרכי הפסיקה המקובלות – לכאורה אין מקום להקל במצווה זו, ושימוש בסיסמאות כמו "רבנן לא צריכי נטירותא", שבמקרה הטוב נאמרו לגבי פטור ממיסים על העיר, ובכל מקרה נאמרו רק על מי ש"מוחזק לתלמיד חכם בדורו", אינו יכול לבוא במקום התמודדות רצינית עם השאלה. בלא פסק מנומק – לא ניתן בכלל לקיים דיון ענייני. מהו, אם כן, הבסיס במקורות לגישה הפוטרת לומדי תורה ממלחמת מצווה?
שנית, אין זה סוד שלאורך השנים הסיבה המרכזית שבגללה חרדים לא שירתו בצבא לא הייתה בהכרח מצוות לימוד התורה, אלא בגלל החשש מפני פגיעה באורח החיים החרדי. לאורך כל הדורות, לא הייתה מציאות שבה הייתה זהות מלאה בין אדם חרדי לבין לימוד תורה לאורך כל החיים, וכך גם קורה היום בעולם החרדי בחו"ל.
הדרך הטבעית הייתה ועודנה שיש מיעוט הנשאר לעסוק בתורה כל חייו, והרוב יוצא לאחר מספר שנים של לימוד תורה לחיי פרנסה. רק לאחר הקמת המדינה נוצרה מציאות שבגלל החשש מן הגיוס לצבא – הפך כל צעיר חרדי ללומד תורה לאורך ימים ושנים. אולם אם חוזרים למציאות הטבעית, אין כל סיבה שמי שאמור לצאת בשלב מסוים לפרנסתו, לא יקדיש גם זמן מסוים לשירות צבאי.
ההצדקה היחידה אפוא לתופעה זו הייתה החשש מקלקול בצבא. וכאן נשאלת השאלה: ישיבות ההסדר הוכיחו את היכולת לשלב עוצמה תורנית עם שירות צבאי, שאיננו פוגע כלל ועיקר ברמה הדתית של החייל. האם באמת הציבור החרדי יכול לומר בידיים נקיות שהוא בחן את האפשרות וברור לו שמסגרת זו אינה ראויה? האם לא ניתן למצוא דרכים משותפות עם הצבא ליצירת מסגרות שבהן אורח החיים החרדי לא ייפגע, גם תוך כדי שירות צבאי? האם הקמת מסלול דומה לישיבות הסדר חרדיות לא תקל על אלפי תלמידי ישיבות, שאינם מתאימים ללמוד תורה לאורך כל חייהם?
ולבסוף: אין ספק שמלבד הפן ההלכתי והחברתי, יש כאן גם פן מוסרי, שאותו ביטא כבר משה רבנו בזעקתו – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". העובדה שבעת מלחמה ח"ו נשפך דמם של צעירים ומבוגרים, של אבות ובנים, להגנה על ישיבת כולנו כאן בארץ, בשעה שרק מגזר אחד איננו נושא בנטל זה, היא נטל מוסרי כבד, הגורם לחילול השם. האם באמת אפשר להתעלם משאלות אלו? ומציאות זו איננה נוגעת רק למצבים קיצוניים. היא נוגעת גם למציאות שבה כל אדם בישראל נקרא לעזוב את משפחתו, את עבודתו ואת קהילתו ולצאת לשירות מילואים בכל שנה כדי להגן על יושביה. עד כמה מוצדקת הטלת המשימה על אחרים – מבלי לשאול האם הם מוכנים ליטול על עצמם משימה שעקרונית אמורה להיות מוטלת על כל מי שנהנה מהגנתו של הצבא על עם ישראל?
אסיים בהבעת תקווה, שאכן נזכה יחד לדיון ענייני בשאלות אלו, להבנת נקודות המחלוקת ולבירור מכובד של צדדי הנושא.