ככה לא מנצחים

הצד השוה שברעיונות אלו שממקור מתנשא הם נובעים. הטענה כי הסיבה הכלכלית היא הגורמת לכך אינה מדוייקת. מדינת ישראל משקיעה ממון רב בפרויקטים לא רווחיים ובמיזמים חברתיים, מתוך חשיבה כי נחוצים הם לקיומה. היא משקיעה מכספה בעידוד הספורט, הקולנוע, הספרות והמחקר והיא אף מחלקת מילגות כדי לאפשר השכלה, גם לאלו שכיסם אינו מאפשר להם לימודים גבוהים. הרי לעינינו שהויכוח אינו על סוגיית התמיכה אלא על נחיצותו של הציבור הנתמך למדינת ישראל.

אין ויכוח על העובדה כי כדי להתקיים כישות מדינית חברתית, יש צורך לתמוך בחלשים ולהופכם לחזקים יותר. מחשבה זו אין בה התנשאות אלא צדק. ההתנשאות מופיעה כאשר מתכנסים התומכים כדי לקבוע מיהו "נחוץ" ומיהו "אינו נחוץ".

כאשר על סדר היום הציבורי עולות קריאות בדבר הצורך להפחית את התמיכה בציבור החרדי, ברור כי לדעת המצדדים בהן, הציבור החרדי מהווה נטל מדינת ישראל. חשיבה זו - התנשאות יש בה. הם יודעים מה טוב למדינה ומה לא. הם יודעים במי ראוי לתמוך ובמי לא. עובדה אחת הם בטח לא יודעים.

התפישה החרדית בכללותה נובעת ממקור אידיאולוגי. אורח החיים החרדי המושתת על תורת ישראל אינו נובע מהעדפה כלשהי או מבחירה בנוחות. הסיסמא "לא קל להיות יהודי", מלוה את העם היהודי על כל גווניו, מאז היה לגוי והוא מלוה לא רק את החרדים, הוא מלוה את כולנו. לעומת זאת הסיסמא "לא קל להיות חרדי" מלוה רק את העונים להגדרה זו. כשם שהסיסמא הראשונה לא הביאה להעלמותם של היהודים כך הסיסמא השניה לא תגרום להעלמותו של הציבור החרדי.

החרדיות היא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה אי אפשר לשבור או לחסל בכח הזרוע ואין זה משנה אם הכח צבאי הוא, משטרתי או כלכלי. החרדים לא יילדו פחות אם יבוטלו קיצבאות הילדים, ולו מן הסיבה הפשוטה. המשפחות היהודיות הגדולות היו לשם דבר עוד לפני הקמת המדינה. החשיבה המעוותת כי החרדים מתכננים את משפחתם לפי גודל הקיצבה, הינה מעליבה, פוגענית ופרימיטיבית גם יחד.

החרדים לא יימנעו חינוך חרדי מבניהם ובנותיהם גם אם יידרשו לשלם סכומים גבוהים עבור חינוכם והם נדרשים. המזון הכשר, יידעו לומר יהודי חו"ל, הינו יקר בעשרות אחוזים ויותר מאשר המזון שאינו כשר. לא ראינו שהמקפידים על כשרות המזון יעדיפו מזון שאינו כשר מטעמים כלכליים.

כשנשמעו בכנסת דעות שיש לגייס לצבא את בחורי הישיבות בכח ובניגוד לדעתם והתעורר חשש כי ההצעה תזכה לרוב בבית המחוקקים הובא הדבר בפני הרב שך זצ"ל ותגובתו היתה "אז נרד לברוקלין". אני יודע כי ברגע זה יהיה מי שיאמר – הלואי שיירדו! כך ניפטר מהם אחת ולתמיד. אך אם נניח לרגע לקנטרנות ההדדית, בתגובתו הקצרה של הרב שך זצ"ל, טמונה תפישה רעיונית עמוקה שאינה מוכרת לאיש המערב. עבור חיים של תורה מוכן היהודי המאמין לשלם והרבה. איום בגזירות כלכליות ואף מעבר לכך לא ישפיעו על כמותו ואיכותו של הציבור החרדי.

גם אם נדרשת רפורמה כלשהי היא צריכה לבוא מתוך הציבור החרדי ולא מחוצה לו. את הכוחניות צריכים אנו לשמור כדי להתמודד עם אויבינו השונאים אותנו ללא כל הבדל להשתייכותנו הפוליטית חברתית או הדתית.

ההתנכלות התקשורתית להפעלתם של קוי המהדרין החרדיים מלמדת כי הנסיונות להכביד על הציבור החרדי וקיתונות הבוז להם הוא זוכה, אינם נובעים מסיבות כלכליות או מוסריות. מה להם ולנעשה בתוך הציבור החרדי? וכי מה אכפת לו לתל אביבי אם בבית שמש או בירושלים החליטו החרדים להפריד בין גברים ונשים? הוא, הרי לא נוסע בתחבורה זו. התנכלות זו מלמדת כי אם חרדי אתה – תושמץ ולא משנה כלל מה תעשה. גם אם יועלו מחירי הנסיעה בקוי המהדרין לא ישפיע הדבר על הנוסעים בקוים אלו. המתנגדים לרעיון קוי המהדרין לא משתמשים בהם גם היום. העיסוק הציבורי בסוגיה זו נובע מן הצורך האובססיבי לזנב בציבור זה והוא מעיד על הכלל כולו. אבל אם זה עושה טוב ולו ליהודי אחד וכי נמנע זאת ממנו?.