בניגוד לדעה הרווחת בתקשורת ושזוכה לליבוי מצידה רוב רובו ומניינו של הציבור החרדי אינו שש כלל ועיקר לריב ומדון עם המדינה ומוסדותיה. העיקרון של "דינא דמלכותא דינא" לא נהגה בהיכל העליונים בקריית הממשלה אלא בהלכה. הציבור החרדי חפץ בהידברות פשרה והכלה ולא במלחמה.
דומה שבפרשת עמנואל הכל טיפסו מהר מדי וגבוה מדי ומצאנו עצמנו בסערה ובהסלמה שיכולות היו להיחסך על נקלה. אורחותיו של הציבור החרדי אמונותיו והלכותיו כל אלה אינם יכולים לשאת קריאת תיגר ואיום ממשי. לפיכך הפנייה לערכאות מלכתחילה היתה משגה חמור.
החיים בכלל ואלה של החרדים בפרט אינם זקוקים ל"משפטיזציה" ובפרט כזו המייתרת את הפשרה וההבלגה בזה להם ומבקשת ש"ייקוב הדין את ההר."
כל השחקנים בדרמה העצובה הזו נדרשים לחשבון נפש: בג"ץ שביקש מפגן כוח היכן שנדרשת תבונה שאר רוח וגם קצת זמן; מערכת החינוך החרדית-אשכנזית שחייבת בהחלפת דיסק וביתר סובלנות; התקשורת שראוי לה שתיגמל מהרגלה לראות בחרדים משיסה; ובכלל כל מי שחושב שבמדנים ירושלים תיפדה ובינתיים הכל נפרע ומופרע. לסוגיות דתיות חברתיות ותרבותיות טעונות ומורכבות אין מענה משפטי.
מילה אחרונה לאחיי הספרדים: הגיע הזמן להכחיד את תחושת הנחיתות ולהפסיק לשחר לפתחם של מוסדות אשכנזיים. אל לנו לרעות בשדות זרים קל וחומר כאשר אנו מסומנים כנחותים. מוסדותינו אינם נופלים במאומה הם מעצימים ומאדירים את ילדינו וזהותם וחפים מכל יסוד של דיכוי תרבותי.
האמנסיפציה שלנו לא תבוא מבג"ץ אלא מתחושת גאוות קהילה עמוקה ואמיתית במה שאנחנו במורשת שלנו ובדרכנו - דרך השלום והפשרה. על כן אני תומך ברעיון של כיבוי האש וחזרה למסגרת הפנימית של הציבור החרדי שהיא דין תורה.
(הכותב שימש כדובר ש"ס לשעבר. המאמר פורסם בישראל היום)