שדות הציד הנצחיים שייכים למתגעגעים. העולם הוא אותו עולם לכל הדורכים בדבר, אך כדי שיהפוך לשדה ציד אנחנו צריכים להתגעגע, לא מספיק רק להיות שם.
--
יתרו, בשונה מעם ישראל, לא נמצא באותו הנס, הוא יושב במדיין, מתגעגע למשה ומספר לעצמו סיפורים שונים מה עלה בגורלו של החתן היהודי.
כשעם ישראל חווה את המכות ויוצא ממצרים, יתרו נמצא אי שם, שומע סיפורים ומתגעגע. שומע ניצחונות ומתגעגע.
כשיתרו 'חוצה את הקווים' ונכנס אל תוך הענן, הוא רואה את הכל במבט של מתגעגע. למחרת הפגישה המשפחתית כשמשה יושב לדון, עיניו המתגעגעות של יתרו רואות הכל במבט שט - המרחב כולו הפך לשדה ציד נצחי, ויש מה לשפר. ככה זה כשאתה מתגעגע.
-----
אדם מתרגל להכל, שדה ציד הופך לעוד שדה רגיל, והוא עצמו הופך מצייד למשוטט בשדה אכזב. האדם מפסיק להתגעגע לעצמו. הידיים אותן ידיים, הגוף אותו גוף - הכל אותו דבר, אבל אין אפילו דמיון רעוע בין השניים. כאן יש שדה קרב, ושם יש שלכת עלומת צבעים. שם יש אנרגיות מתפוצצות, וכאן יש שקט של אחרי סערה, סערה עתיקת ימים שאין לה זכר.
הכל-כך פשוט הופך אותנו בסיבובי החיים למובן מאליו, ברמה כזאת שכבר אין לנו שום התרגשות ממנו. התנועות הופכות למכניות להחריד, והפעולה היחידה שאנחנו באמת עושים היא לא להפריע למח לשלוח גלים של קריאות אל הגוף - להזיז את הרגל, לפתוח את הפה וכו.
--
לפני כמה ימים, לקראת סיומה של הברברה, צעדתי הביתה עם הילד. בדרך אנחנו שרים יחד, עוצרים להבין מי ומה וצועדים, הוא עלי ואני על האספלט, מעשים שבכל יום.
מדרכה הפוכת שורשים שהתעקמה באמצע הדרך נתנה בי אות פעיל, וממצב מאונך הפכתי למאוזן, מאוזן מאוד מאוד. ברוך שמו, איכשהו הצלחתי לתפוס את הילד שזעק קשות על אבא שפתאום באמצע החיים החליט להתאזן.
הילד בסדר, אך האיזון הוציא אותי מעצמו, והאצבע נשברה.
נוסע לפה ולשם, מצטלם כמו מקצוען - שבר מורכב. חוזר הביתה עם אצבע מעוקמת בטיפולו של הרופא ומביט בצער על הגיטרה - יעברו כמה שבועות עד שאוכל לנגן בה כמו שצריך.
ופתאום הגעגוע תפס בי. פתאום אני רוצה לשבת ולנגן כמו תמיד, פתאום תשוקה אדירה מילאה אותי, מבקשת להתפרץ על מיתרי הגיטרה. פתאום האירועים שעומדים לבוא מנצנצים בי, צריך לנגן - אבל איך.
-----
לפעמים אנחנו מפסיקים להתגעגע לעצמנו. לפעמים גם כשאנחנו יוצרים אומנות היא הופכת בסיבוב הזה של השדה לחסרת געגוע, נכון, אנחנו כותבים מילים, יוצרים מנגינה, אך יש בזה משהו חסר געגוע, הכל פשוט ויציר.
ואז מגיעה מכה, ולא כיף לנו, והדרכים הופכות למשובשות, ואיך נגיע מכאן לשם, וחוסר הנוחות, ואיך נמשיך ליצור. נכון. כל השאלות נכונות. אבל מכה יכולה לעורר בנו גם את הגעגוע לעצמנו, זה שהתרגלנו אליו, ואותו געגוע יכול להפוך את האדמה האפרורית שאנחנו צועדים, עליה לשדה ציד נצחי חדש.
הלוואי שתמיד נזכה למכות שאפשר לקום מהן ולהתגעגע שוב, ולא למכות שאחריהן יש רק זיכרון לגעגוע, וכבר אין דרך חזרה - רק צער על כך שלא נזכרנו להתגעגע בזמן.