במפגש עם עשרות עיתונאים מהמובילים בתחום, שהזמינו אנשים חרדים לשמוע מפיהם ולראות אותם בגודל מלא... השתתפתי ביחד עם ריעי וידידי ר' יואליש קרויס. ר' יואליש סיפר להם קצת על הוואי הפאשקעווילים, והביא דוגמא נכוחה על השפעת הפאשקעוויל.
הייתה זאת לפני כשני עשורים, כאשר התחילו לשווק את העיר בית שמש כמקום עתידי למגורים עבור הציבור החרדי, והייתה מבוכה בין שומרי משמרת הקודש אנשי הישוב הישן, אם יוכלו לשמר את אורחות חייהם מחוץ לעיר הקודש ירושלים, וזה היה שאלה קשה שהתחבטו בו גדולי הדור באותו תקופה. אחד היה אברהם כ"ק אדמו"ר הגה"ק מתולדות אהרן רבינו אברהם יצחק הכהן קאהן זצוק"ל אשר חשב על כך רבות ונטה להסכים אך לא היה לו ברור אם טובה החלטתו ואם לאו. ואז קרה אסון נורא: אחד מאנשי-שלומו הרה"ח ר' יוסף קדיש אייזנער ז"ל, איש עתיר מעש ופעלים, שו"ב וסופר סת"ם, אשר היה ממובילי היוזמה להתיישבות הישוב הישן בבית שמש, ביקר במקום הבניה של הקריה החרדית בבית שמש, והיה שבוע לפני חיתון בתו היקרה, באמצע בדיקת קרקע לשם הקמת מקווה טהרה חש בלבו נפל שדוד והפיח את נשמתו למרומים.
זה היה טרגדיה נוראה, מכה עצומה למשפחתו ולקהילת "תולדות אהרן" ולכל ההתיישבות של אנשי הישוב הישן בבית שמש. כמנהגם בכל עת, יצאו מחוריהם המוכיחים בשער, וכתבו פאשקעוויל לשחק על הדם. נוסח הפשקעוויל היה: הנה לכם אזהרה משמים, לא לעזוב את ירושלים ולא ללכת לבית שמש. כשהביאו את הפאשקעוויל והראו אותו לכ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן, החליט מיד ואמר: אנחנו הולכים לבית שמש, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
הנה לפנינו דוגמא של פאשקעוויל שהשפיע השפעה מכרעת וגורלית על עתיד של דורות, ודווקא בניגוד גמור לדעת יוצרה ומחברה – סיפק להם ר' יואליש לעיתונאים הצמאים לכל סיפור פיקנטי.
*
נזכרתי לאור דבריו, שכעבור שבוע מאותו טרגדיה נוראה ביום (ו' תמוז), לפני כשני עשורים, היה המעמד הנרגש והקדוש של "הנחת אבן הפינה" לישוב החרדי בבית שמש, כאשר בדחילו ורחמו ובקדושה עליונה הניח כ"ק אדמו"ר הגה"ק מתולדות אהרן זצוק"ל את אבן הפינה בהכרזה של מסירות נפש להשי"ת עם פסוקי קבלת עול-מלכות-שמים וה' הוא האלקים. מעמד שלא ימוש מזיכרונם של כל אלו שנוכחו באותו מעמד קדוש, ורישומו ניכר עד היום על הישוב החרדי המתפתח על טהרת הקודש בעיר בית שמש ת"ו.
בהזדמנות שמעתי מפי מו"ר הגה"צ רבי נפתלי צבי ראטנבערג שליט"א מגדולי רבני העיר בית שמש ורב דק"ק תולדות אהרן וקהל חסידים, אשר היה מעורה ולזכותו ייזקף ההתארגנות של הישוב הישן בכלל וחבורת "תולדות אהרן" בפרט בעיר. שסיפר, שכאשר קרב השעה לצאת מירושלים למעמד הנחת אבן הפינה, נכנס הוא אל הקודש פנימה וזירז את חותנו כי כבר יוצאים למעמד הגדול. כ"ק האדמו"ר זצוק"ל ישב באותה שעה אחוז בשרעפיו וחומש פתוח לפניו, וכיון שנכנס אמר לו בהתרגשות: ברעיוני נפל עכשיו פירוש נכון בדברי רש"י הקדוש, ואני חושבם כדברים נכונים, אך חוששני שמא ישכחו מזיכרוני, לכן אבקשך להקשיב לדבריי.
ואז פתח בדברי הכתוב: ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב, פירש רש"י מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש היא בעצמו. אמר הקב"ה רשע: כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. להן אומר הכתוב וילך עם שרי מואב, פירש"י – על-פי המדרש - לבו כלבם שוה. והקשה אותו צדיק ותמה: הלא לכאורה קשה, מה פירש כאן רש"י על-פי המדרש - הלא יש לנו כלל ברזל, שרש"י הקדוש אינו מביא דברי המדרש על-פי דרש, אלא אם כן זה מועיל להבנת פירוש המקרא, ועתה מה אנו מבינים יותר את דברי הכתוב על ידי דברי המדרש?
ואז אמר לחתנא-דבי-נשיאה, שנפל ברעיונו דברי הסבר לקושיא זו, ואמר: מצאנו בפרשתן בלעם אומר לעבדי בלק, אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. מכאן למדנו - אומר רש"י - שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים, ואמנם בלק הוסיף להבטיח לו מלא כסף וזהב, עד שנתרצה לבוא לאור את העם.
וכאן הרחיב האדמו"ר זצוק"ל ודיבר על הכח הנורא להרע של שוחד כספים, והלא ידוע כי השוחד יעוור עיני חכמים, ומעטים הם בדור שנשארו נאמנים ובהירים כל דיים בהשקפת התורה הצרופה כפי שקיבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים, ובמיוחד קשה הנסיון בדורנו תחת שלטון המינים והאפיקורסים, אשר בדרכם לכבוש את לב עם הקודש לרעיונות הכפירה של הציונות שהרתו ולידתו בכפירה ואפיקורסות עצומה, והללו פתחו את כיסיהם בנדיבות לתמוך במוסדות התורה והחינוך של החרדיים לדבר ה', וכך הם מאבנים את רגשי יקוד הקדושה הבוערים בתוכם, וחבי כמעט רגע עד שנכנעים לכל התנאים שהם מעמידים, ואט אט נתפסים ברשתם לסטות מן דרך האמת ולחפש אחרי דרכים חדשים מקרוב באו אשר סכנה עצומה וארס מפעפע מתוכם.
בפרט כאשר יוצאים להקים שכונה חדשה – אמר - וצריכים להקים ולשותת את יסודותיה מחדש, מה גם שבכל עניין של התחדשות הניסיונות קשים ותכופים יותר, והלב אומר שיש מקום להתפשר כאן ולהתעלם מיסוד ועניין זה או אחר, כאשר ק"ן טעמים מוצקים עומדים לפניו – צריכים לכך סייעתא דשמיא וכח עצום למען יוכלו לעמוד בניסיון, ועל כן לבי הומה כאשר אנו יוצאים למקום חדש עם הניסיונות הקשות, וצריכים כח רב ועצום למען נוכל לעמוד על היסודות והעקרונות המקודשים למען לא ניסחף בדרך ובדעת הרחוב, ולהיות זהירים ביותר, וכפליים באזהרה חמורה שלא לקחת מן השלטון והרשויות שום טובת הנאה, לא של כספים, מגרשים וטובות הנאה כאלו או אחרים, וגם להיזהר שלא לייקר את משמשי האשירה, לא להחניף לרשעים וכל שכן לא לכבדם, ואז נזכה לסייעתא דשמיא והצלחה בדרכנו.
דברים אלו עמדו בפני בעלי הדרש במדרש, ואשר הציק לרש"י הקדוש בהבנת פשוטו של מקרא. שהיינו יכולים לחשוב או שמא יהיה בלבנו הוה-אמינא שהכסף הרב שהבטיחו לבלעם סנוורו אותו, וזה היה הטעם שהתעקש לצאת לאור את העם, וזה היה הלהיטות שלו למהר ולחבוש את אתונו, מחמת תאוות הכסף והממון שהבטיחו לו, ולא כל-כך משנאתו ליהודים, שהתעמעם מול תאוות הכסף, על כן מסביר המדרש 'וילך עם שרי מואב' "לבו כלבם שוה", בדיוק כמו עבדי בלק שהלכו רק משנאה לישראל, ולא היה להם שום סיבה של טובת הנאה, של כספים ועשירות - כך גם בלעם הרשע הלך בלב מלא שנאה "לבו כלבם שוה". וסיים ואמר: זה כבר אינו דרש, אלא הסבר נכון לדברי המקרא.
דבר זה - אמר כ"ק אדמו"ר זצוק"ל - צריך להיות יסוד איתן בדרכנו להקים ישוב חרדי ליהודים יראי ה' ונוטרי מורשת אבותינו. מאויבי תחכמנו, לכסף אין ואסור להיות השפעה בבנין התורה והחזקתו, והיה אם יצרפו השפעה זרה בבנין התורה, הרי מעלו מעל גדול בנקיות התורה ומורשתה.
- שמור את הדברים האלו - אמר לחתדב"נ יבלחט"א כ"ק האדמו"ר זצוק"ל - כי דברי אמת הם. ואז קם ולבש את אדרתו לצאת לבית שמש למעמד הגדול והנשגב.
והיה בבואו לבימת הכבוד על השטח בה יירה את אבן הפינה לבית מדרשו, הרים את עיניו לעבר הקהל ובחן בדקדוק רב את כל הנוכחים, אם חס וחלילה, לא הזמינו בשוגג וללא כוונה איזה איש מאנשי השלטון והרשויות, או אחד המשמש אצלם, כי על כן הזהיר בתנאי חמור קודם למעשה. ועל כל איש זר שלא הכירו חקר ודרש עליו, מה מעשהו ולצורך איזה תפקיד הגיע לכאן, ורק אחרי שאכן ניווכח שזר לא התערב במעמד הנשגב רווח לו והתיישב במקומו.
מאז אותו מעמד עברו וחלפו כמעט שני עשורים, אך הדברים שנאמרו באותו מעמד אינם יכולים להימחות מזיכרונם ותודעתם של כל מי שנוכחו והשתתפו שם, ופקודתו שמרה רוחם, להיזהר בזהירות רבה ויתירה שלא ליהנות בכהוא זה מטובות הנאה של אנשי השלטון והרשויות, ולא לכבדם בכיבוד וחנופה, וזה היה אבן הפינה לישוב החרדי בבית שמש, ובזכות השמירה על כך זכינו לישוב טהור כליל תפארת, עליה גאוותה של היהדות הנאמנה, כה לחי.