פרק ב': אחד הפוסקים שדנו בזמנו בסוגית הצילום, היה הגאון רבי הלל פוסק (1881-1953), רב העיר זלטופול בעל שו"ת 'הלל אומר', אביהן של העגונות במלחמה העולמית הראשונה והשנייה.
בסוגיית הצילום הביא הגר"ה פוסק שהצדיקים שתמונותיהם מתפרסמות בחוצות העיר הצטלמו שלא בידיעתם ורשותם: "מזקנים התבוננתי שדקדקו מאוד והחמירו, ומה שאנו רואים תמונות צדיקים ואדמו"רים - יש הרבה מהם שנצטלמו שלא בידיעתם ורשותם. ואפשר רק חומרא יתירה מצד מידת חסידות".
הגר"ה פוסק סבר שמדינא אין איסור להצטלם, ואו אז הוסיף טענה שבימינו נראחת פשוטה למדי, אלא שבימיו הוא הראשון שחשב על רעיון זה שתמונה של רב או אב זקן, יכולה להועיל ליראת שמים, שכן התלמיד לשעבר או הנכד הפוקר לא יעז להלך בגילוי ראש לפני תמונתו של אביו/רבו וכך דבריו:
"לתועלת גדולה יהיה, שמעז יצא מתוק: בעיני ראיתי בבתי אנשים מודרניים וחפשיים, ועל קירות הבית תלויות תמונות הוריהם, אנשי צורה, תואר פניהם פטריוכלית, אנשים מדור הקודם, וכשהבנים והנכדים נכנסים לחדר זה מכסים ראשם בכיפה ובשום אופן לא ירשה את עצמו לעמוד בגלוי ראש נגד תמונת אביו. ראיתי גם טיפות דמעות נוצצות מעיני הבן וניכר שהרהורי תשובה וחרטה מנקרים במוחו".
הגר"ה פוסק המשיך עם הדוגמה המפורסמת מיוסף הצדיק ודברי המדרש על דיוקנו של אביו שעמד למולו בעת שאשת פוטיפר ניסתה אותו, וסיים בדברים מבהילים שתמונה של רב היא כעין מלכותא דרקיע: "הרבה טובות גורמות לנו תמונות כאלו כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע".
אם שוכנעתם מהגרמצ"ה טננבוים שיש איסור להצטלם, אולם חזרתם בכם מפאת פסקו של הגר"ה פוסק, זהו, תתכוננו שכן עוד לא סיימנו.
אחד מגאוני עדות המזרח אסר מכל וכל את הצילום, והסיפור המרתק שקשור ליהודי ירושלים הוא כך:
בירושלים בשנת תרצ"ה (1935) אחד מגבאי ה"חלוקה", ששבר את ראשו בניסיון גיוס תרומות מעשירי העולם. הוא שוכנע שאם הוא ידפיס אלבום של ילדי ירושלים הזכים והטהורים, עשירי העולם ימהרו לתמוך בהם, וכך אחוזיו הגבוהים מובטחים.
העסקן איים על אלו ממשפחות הנתמכים שלא רצו להצטלם, שהוא ישלול מהם את התרומה, ואלו פנו אל גדולי ישראל לספר להם על העסקן הנ"ל ש"עומד על דעתו שכל אחד, זקן ונער, תלמיד חכם ובער, ישלח אליו תמונתו ותמונת בני ביתו זכרים ונקבות...".
הגאון רבי אביש אייזען זצ"ל פנה בשאלה אל הגאון רבי עובדיה הדאיה, ומתשובתו שנדפסה בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ב'), אנו למדים מידע רב על סוגיה הלכתית מרתקת זו.
הרב אייזען הגדיר את העסקן בבוז "הלבלר" - "הפקיד", וטען שאחד מהפשעים שלו הוא שהוא גם "ברך בקול את רב "כהנא" (כשכוונתו לראי"ה קוק, המרכאות במקור...).
הגר"ע הדאיה בתשובתו פסק בחומרה שיש פה בעיה של סניף לאיסור עבודה זרה ו"לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ובנוסף על פי הקבלה: "הקליפות מתאחזים בדיוקן האדם ... ובהיות שכבר שלטו על דיוקנו, אז נוסף להם הכח להאחז גם בדיוקנו האמיתי שצורה העליונה שרויה בתוכו ... על ידי הצילום ניטל ממנו צלם אלהים".
למעשה תשובתו של הרב הדאיה היא לחומרה: "ראוי לאדם להחמיר על עצמו שלא להצטלם בשום אופן אפילו על ידי פותוגרפיא ואפילו רק בפרצוף הפנים לחוד".
פסק חריף זה לא מנע מתלמידיו שהדפיסו את אותה תשובה בשו"ת 'ישכיל עבדי' להדפיס את תמונתו תחת הכותרת "והיו עיניך רואות את מוריך – תמונת הגאון המחבר זצוק"ל". (תמונה זו מופיעה בכל אחד מתשעת כרכי "ישכיל עבדי" וגם בספרים אחרים שכתב).
אי אפשר שלא להזכיר בכתבה העוסקת בתמונות את היחס האוהד של חסידות חב"ד לתמונות של הרבי האחרון הגרמ"מ זצוק"ל. בעלון שיו"ל ע"י מכון הלכה חב"ד, המליץ לקוראיו בליל ניטל שחל בשבת שלא להתבטל, אלא "ניתן לצייר לעצמו את דמות פני קודשו של הרבי – שתואר פני קודשו מוסיף באהבה ויראה והנהגותיו, על מנת ללכת בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו".
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com