תעצרו רגע
כמו בחיים האישיים גם חייה של אומה יודעים עליות ומורדות, תקופות של שגרה מבורכת ותקופות שמזמנות לה אתגרים קיצוניים.
בזמנים מאתגרים - כמו זה שעוברים כיום על העם היושב בציון - כל הלך המחשבה, הקשב ותשומת הלב מופנים לכיוונים שונים ממה שהורגלנו בשגרת היום יום.
המתח והחרדה עלולים לכבול אותנו לאפליקציית החדשות והאנרגיה הנפשית, שהייתה אמורה להיות מתועלת להתפתחות האישית והשקעה בבני המשפחה, מתבזבזת על הסחות דעת ועיסוק באירועי השעה.
כחלוף כמעט חודשיים מפתיחתה של המערכה, משימת העל שלנו כהורים ומחנכים צריכה לעמוד בסימן הניסיון לשוב אל עצמנו, להצליח להתנתק מעט מצריכת החדשות ולתעל את האנרגיה היקרה לעבר הניסיון לשפר את רווחתם הנפשית שלנו ושל ילדנו.
בל נשכח כי המאבק הלאומי עם כל חשיבותו הקשה להפרזה אינו מעלים את האתגרים החינוכיים והנפשיים של ילדנו, ולעיתים אדרבה, הוא עוד עלול להביא להקצנת הבעיות והאתגרים. נדרש מאיתנו האומץ בימים אלה להתרחק מזירת הנייעס המדומה בה אין לנו כל השפעה לטובת החזית האמיתית בה אנו יכולים וחייבים לתרום ולהשפיע - חינוך ילדנו.
כפי שהתבטא פעם אחד מגדולי החסידות מאדמור"י חב"ד:
"כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם".
מעבר למקל והגזר
המערכת החינוכית הבסיסית והעתיקה ביותר היא המערכת של שכר ועונש - המקל והגזר. הגישה הפסיכולוגית ההתנהגותית (ביהביוריסטית) רואה במערכת זאת את חזות הכל. האדם כולו מונע לדבריהם מהדחף לשפר ככל האפשר את הגירויים הנעימים (שכר) ולהמעיט ככל הניתן את הגירויים הלא נעימים (עונש).
לפי גישה זאת אך טבעי שהמסגרת החינוכית תנסה לעצב ולחנך את האדם לפי וקטורים אלו.
אולם - גישה זאת מציגה תמונה שטחית בלבד הזהות האנושית, המגמדת את המשמעות שלה למימדים אוטומטיים - רובוטיים.
אלברט בנדורה, חוקר חשוב מתחום הפסיכולוגיה החברתית זיהה את הבעייתיות בגישה הזאת וניסה להשלים את התמונה בעזרת תיאוריית הלמידה החברתית שגיבש. תאוריה זו זכתה בפרסים וחשובים ונחשבת אבן יסוד בפסיכולוגיה המודרנית.
במחקריו זיהה בנדורה את מה שהוא מכנה: תהליך 'ההיחברות' או 'למידה באמצעות צפייה'. הטענה המרכזית שלו אומרת שההתפתחות של האדם וההתבגרות שלו לא נבנים על ידי שכר ועונש בלבד אלא ישנה משמעות קריטית לצפיה שלו בדמויות המשמעותיות בחייו כחלק מהתפתחותו התקינה.
בעצם מדובר כאן על מנגנון התפתחות חסכוני ומשוכלל, במקום להתנסות בחוויות מהם הוא עלול להיפגע וללמוד מהניסיון של עצמו, הוא בוחן את ההתנהגות של המבוגרים המשמעותיים בחייו ולומד מהניסיון שלהם, מה שמגן עליו מהסיכון להיפגע דרך הניסוי והתהיה.
הנגזרת המתבקשת מעיקרון זה היא, שאם ברצוננו להטמיע במחונך ערכים והרגלים מסוג כלשהו, עלינו להתחיל קודם כל מעצמנו.
עיקרון זה גלום בתשובתו של החפץ חיים לאברך ששאל אותו, ממתי עלי להתחיל לחנך את בני העולל? ענה לו החפץ חיים "מלפני 20 שנה". לפליאת השואל הסביר החפץ חיים שחינוך ילדינו תלוי בעיקר באישיות שלנו ומה שהיא מקרינה על סביבתנו.
או כפי שהיטיב להגדיר זאת מחנך וותיק: "אם תגער על הילד שלך כשהוא מדבר בתפילה, כשיגדל הוא גם יגער בילד שלו. אך אם אתה לא תדבר בתפילה, גם הילד לא ידבר".
יש כאן תובנה שנוגדת את האינטואיציה הטבעית. לרוב כשאנו חושבים על חינוך, המחשבות שלנו זורמות לדמותו של המחונך. אולם כעת אנו מבינים, שחינוך טוב דורש מאיתנו להפנות את אור הזרקורים קודם כל אל עצמנו. גם הצו התורני לחינוך הילדים מדגיש זאת - כדי שיתקיים "ושננתם לבניך" נדרש שיהיה קודם "ודברת בם".
להביט פנימה
אולם, גם בכך לא די. השכר והעונש כמו הצפייה של הילד עדיין אוחזים בקומה ההתנהגותית של המחונך. כמחנכים אנו שואפים להשפיע על האדם הפנימי שמעבר למסכה ההתנהגותית.
כאן אנו עלולים להיתקל בקושי נוסף - מבלי לשים לב, במשך שנות החיים אנו משרטטים במחשבתנו תמונה אנושית אידיאלית. כל הורה מונע בבחירותיו החינוכיות מהדחף לממש את אותה דמות ולשלב אותה בדמותו של הבן יקיר שלו.
הגישה ההומניסטית בפסיכולוגיה מציעה גישה שונה ובריאה יותר. היא מבקשת לראות בבסיסו של כל אדם יסודות של טוב אמיתי ופוטנציאל למימוש עצמי שלם. לפי גישה זאת השליחות החינוכית שלנו נוגעת בהענקה של קבלה ללא תנאי לאופיו היחודי של הילד ולאפשר לו את מימוש השאיפות והרצונות האותנטיים שלו. במידה ונעשה זאת הוא כבר יצליח להגיע למקום הטוב ביותר בכוחות עצמו.
אישה שבנה יצא לתרבות רעה שחה פעם בכאב בפני הרבי מלובביץ': את כל ילדי הצלחתי לחנך ביד רמה וכולם החזיקו בדרך התורה והמצוות, מדוע אם כן, כשלתי בחינוכו של הבן הזה, על אף שנהגתי באותה דרך בדיוק? ענה לה הרבי: בדיוק בשל כך שהענקת לו את אותו חינוך של האחרים - בגלל זה נכשלת. כל אדם הוא עולם מלא ודורש רגישות ותשומת לב מיוחדת המתואמת לאופיו וצרכיו הספציפיים.
אמנם גם בגישה זאת יש רכיב בעייתי: התעלמות מן היסודות היצריים שבאדם שעלולים לפגוע בו ולמנוע את התפתחותו התקינה והבריאה.
הגישה השלמה - מבית המדרש
דומה כי התפיסה החינוכית היהודית מציעה גישה שלישית הממזגת את שתי הגישות שסקרנו ומציעה מודל חינוכי מאוזן העוטף את כל הצרכים החינוכיים:
מחד ניצב העיקרון העתיק של שלמה המלך: "חנוך לנער על פי דרכו" - שמראה את הצורך בהכלה וקבלה של אופיו ודרכו הייחודית של כל מחונך. ומאידך התובנה הריאלית שרואה באדם גם את הצד של "עיר פרא אדם יולד" ממנו יש להישמר.
בכך היא דורשת מהמחנך מצד אחד לאפשר לילד מרחב מחיה להתפתחותו האותנטית ומצד שני מציבה לו גבולות של שכר ועונש שישמרו אותו מפני עצמו ומפני יצריו הקמאיים.