שנה עם אבא // יוסי אליטוב

הגר"ש אליטוב זצ"ל עם בנו יוסי אליטוב (צילום: עזרא לנדא)

היה זה בשני בערב, בעיצומה של הליכה לצרכי ספורט ברחוב אגריפס. קולו החם של אבי האהוב זצ"ל היה על הקו. "אם תוכל לסור אליי עכשיו הביתה, אודה לך. יש לי כמה דברים לדבר איתך". הפתיחה הייתה חשודה. אבא לא הזעיק אותי מעולם מרגע למשנהו. שאלתי אם הדבר סובל דיחוי של חצי שעה, והוא הרגיע אותי. אך אני, כבר לא הייתי רגוע. צעדתי במהירות לרכבי ויצאתי לביתו.

הגר"ש אליטוב זצ"ל במעונו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

כשירדתי במדרגות בית הוריי, נזכרתי בחלום, מעין חיזיון שחוויתי כמה שבועות לפני שאבא איבד את הכרתו בפעם הראשונה. זו הייתה שבת הגדול, ובחלום שפקדני בליל שבת, אבי מורי יושב במקומו הקבוע, בשורה השלישית ב-770, הבית האהוב עליו שאותו פקד עשרות בשנים, והרבי מליובאוויטש זי"ע, שנפשו הייתה קשורה בנפשו, ניגש אליו, נותן לו 'שלום עליכם' בשמו המלא ומושיט לו את ידו, אך אז במפתיע, אבא נרתע ומתרחק לאחור. הרבי שוב מתקרב, ואבא כמו ננער אחורה. המחזה שממנו הקצתי בבעתה, היה קשה לי עד מאוד.

לא יכולתי להמשיך בשנתי. אבא שהתארח אצלנו באותה שבת, כבר ישב בקומה התחתונה עם 'ליקוטי תורה' מבעל התניא. שוחחנו בקצרה על דא והא, ובין השיטין, שיתפתי אותו בחזיון הלילה. השתוקקתי שירגיע אותי. הוא מצדו לא אכזב. "כשחולמים על הרבי", אמר בחיוכו הנצחי, "לא יכול לצאת מכך דבר שאינו טוב", כאילו קרא את מחשבתי - ושב לתלמודו. לא נרגעתי.

בחזרה לאותו לילה. עד למחרת, שלישי בערב, התנהל אבא כרגיל. ואז הוזעקתי אליו, לאחר שלא חש בטוב. למחרת בבוקר, כבר מסר את נפשו לאלוקיו.

הגאון רבי שמעון אליטוב זצ"ל (צילום: עזרא לנדא)

מקום של כבוד

בי"ב החודשים שחלפו, באמירת הקדיש או בעמידה לתפילה, כשהיה עליי להלוך נגד רוחו של כל מתפלל, בטרמינלים ובמשרדים, במסעדות ובמנייני שטיבלא'ך - תמיד מלווה אותי דמותו המאירה של אבא, לצד תנועת היד של 'בדיל ויעבור' שרמזה להתייחס לעיקר ולא לתפל.

הייתה זו שנה של תובנות רבות. שנה, שפגשתי מספר רב של יהודים שכל אחד מהם מצא הזדמנות לשתפני בסיפור אישי שחווה בצל אבא. את בנו של האחד הציל משירות בסביבה שאינה הולמת, על ההוא מסר עדות אופי, פלוני למד איתו בחברותא, ולאלמוני החזיר את שלום הבית. כזה היה אבא: אוהב שלום ורודף שלום.

אבא, אינו ניתן להגדרה על ידי בנו. בן מושפע מהאב, במודע ובתת מודע. אבא, היה גדול בהלכה, גדול בתורה, גדול בחסד וגדול במסירות נפש. גדול במידות וגדול בפשטות הליכותיו ובצניעות. הרבה גוונים היו לגדלותו, הצד השווה שבהם שהוא היה יהודי גדול. ויהודי גדול פירושו יהודי המצרף את כל הפרטים והאופנים לעניין גדול אחד: עשיית שליחותו בעולם כפי שיועדה לו. יהודי גדול הוא רצף של חיים שמתחילים ב'מאין באת ולאן אתה הולך'. ואצל יהודי גדול כמו אבא, מעולם לא היה דבר קטן. כי אצל יהודי גדול, אין דבר כזה – ענין קטן.

הזכרונות מציפים. ומכולם בולטת ענקיות-רוחו בקירוב הלבבות ובהשבת יהודים לחיק אביהם שבשמים מתוך אהבה ומתיקות אין קץ. אלפים חבים לו את חייהם הרוחניים. כמה צעירים אובדים שבו לכור מחצבתם. לא משה מעיניי התמונה של אבא ליד הטלפון, מפציר בתלמידיו, שהיו רחוקים מאוד, לבוא לישיבה, להתכנס לתפילה, לטעום מצוף הדבש שביהדות.

היו אלה תלמידים שאלמלי אותה שיחת בוקר, לא רק שלא היו קמים לתפילה אלא שספק רב אם היו מתפללים. במתיקותו שבה את ליבם, בדברי נועם, בהקשבה ובהכלה ובאהבה אינסופית. רובם המכריע עלו והתעלו, וחלקם אף צמחו לראשי כוללים וגדולים בתורה.

אבא פעל ועשה כה רבות, ותמיד היה זה תוך נתינת מקום של כבוד אמיתי בתוככי נפשו, לכל יהודי באשר הוא. כילד, זכורני כיצד היה קורע את דש בגדו ובוכה תמרורים על כל חייל שנפל, הי"ד. ולעומת זאת, בכל עת שאירעה טובה ליהודי כלשהו, היה שמח שמחה אמיתית.

הגר"ש אליטוב זצ"ל עם הראשל"צ הגר"י יוסף (צילום: עזרא לנדא)

מסר של שמחה

בשנה האחרונה מצאתי את עצמי משתוקק לחוות שוב את אבא. לו היה אפשרי, הייתי פונה לאבי האהוב זצ"ל ומבקש: אבא, האר לי פניך. הרבי כבר קיבל פניך? כמו אז בחלום?

וכהרהוריי ביום, חלומותיי בלילה. פעם ראיתיו מוקף בבני קהילתו בארגנטינה, ופעם מתהלך עם תלמידיו בישיבת 'עוז מאיר'. ובכל אותן פעמים היה ללא הציוד הרפואי והמכשירים שהקיפו אותו וסייעו לנשימתו בארבע השנים האחרונות לחייו. כששאלתיו היכן הם, השיב לי: אני בריא, מאושר, טוב לי, מדוע יש צורך בכל אותם מכשירים? כדרכו בחייו, העביר את המסר ברמז: מסר מאב אוהב שרוצה לשדר לילדיו כי אצלו, למעלה, הכל טוב... בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים. מסר לבניו, ומסר לתלמידיו שהיו כבניו.

שמונים ושש שנים העניק אבא את חייו לאלפי אנשים שלא הכיר ולא ראה עד שפגשם לראשונה, והתמסר אליהם בדרך הבעל שם טוב, באהבה לכל יהודי, כאילו היו ילדיו-שלו. אולי בשל כך זכינו לראות דברים כה מופלאים.

לפני שלשה שבועות חלם אחד מנכדיו, כי אבא פונה אליו ואומר לו: אמור לאחותך שזה עתה נכנסה לדירה חדשה, שתבדוק את מזוזות הבית. הנכד לא התייחס לדברי חלומות. בלילה שלמחרת, נשנה המחזה כשאבא שואלו: והרי ביקשתיך שתאמר לה! כשהקיץ, מיהר הנכד לפנות לגיסו, ואכן התברר כי כל מזוזות הבית החדש שאליו נכנסו להתגורר, היו פסולות...

בתוך י"ב חודש לפטירתו, זוכה אבא להתריע ואף לעודד את צאצאיו ותלמידיו. אין זה כי אם מכוח התמסרותו המלאה, בכל נימי נפשו, למען הרבים. כך גם תלמיד של אבא, חלם שמורו ורבו נגלה אליו ושואלו: "מדוע אינך בשמחה? ומדוע אינך לומד בספר הרמב"ם שהענקתי לך?" התלמיד החל לתרץ בחלומו את מצבו, אך אבא אמר לו: "בשמים אין תחליף לשמחה. כל דבר של עצבות הוא פתח לכל דבר רע. אֶזור כוחות, התקופה הקשה תעבור, ובינתיים התחזק במידת השמחה. אל ייאוש".

שיחות טלפון רבות הגיעו אליי בשנה האחרונה. מהן למדתי מה היא משמעות של גדלות אמיתית. מהי עומקה של גדלות בעניינים שונים, שהופכת את האדם ליהודי גדול - יהודי טוב. "אַ'גיטע יוד". ואנו לא שיערנו לאלו גבהים ניתן להעפיל, לאלו היכָלות ניתן להגיע, בעשיית טוב לזולת. לא ידענו לייקר את כוחה של טובה ליהודי. לא הפנמנו שאבא מעולם לא עשה טובה ליהודי, הוא חש כמי שעשה טובה לעצמו. ובשעה שבן לקדוש ברוך הוא דורש גמילות חסד או טובה, אבא עשה טובה לעצמו ומיד סייע בידי אותו יהודי. הסיוע ניתן לזולת, ואת הטובה עשה כעושה לעצמו בלבד.

בעולם המושגים של עקבתא דמשיחא, כמעט ואין משמעות להגדרות. כל מועמד לעסקנות במועצה מקומית הוא 'מוסר נפש'. אך אבא לא מסר נפש, אבא חי חיי מסירות נפש. אבא התמסר לנפשו של הזולת, אבא רומם את נפשו – כרצונו של האחר, האיר, והאיר, והאיר, עד שהאיר בו ומתוכו.

בימים אלה כל שנותר לנו הוא להתפלל שאבא ימשיך אבי להעתיר עלינו מלמעלה, שנזכה, כל צאצאיו, לשמחו ולהוות לו מקור של נחת, כרצונו כל הימים. ויהא רעוא, שנזכה להמשיך דרכו של אבינו הגה"ח זצ"ל, בחיוך ובהארת פנים, באמונה ובמסירות מתוך שמחה ומנוחה, ושנשכיל להבין כי אצל אבא, שנותיו האחרונות היו מתוקות לא פחות מאלו שקדמו להם, כי אמונתו הייתה אומנותו.

ממשיכים לאורו

השבוע דמעתי מהתרגשות. בעולם הישראלי הכללי יש לכל אחד את החלומות שלו לגבי ילדיו - שיגדל רופא, שיהיה עורך דין. בשנים האחרונות התווסף לרשימה עולם הסטארט-אפ: שיהיה הייטקיסט מצליח, שיעשה אקזיטים מבריקים ומניבים.

אבל לחסידי חב"ד יש שאיפות משלהם: שהבן יהיה שליח של הרבי. השבוע, כאשר בני הרב מנחם בישר לי: 'הפכתי לשליח חב"ד רשמי בבית שמש', הזלתי דמעה.

מה מרגש כל כך בזה? מה מיוחד בתפקיד של 'שליח חב"ד'? לכאורה, הבטחת הכנסה אין כאן, עבודה קשה יש ויש. אין כאן הבטחה לעושר או יוקרה מקצועית.

‏מנחם לומד פסיכולוגיה, שנה שלישית, אחרי שלמד רבנות ומנהיגות בכולל מיוחד. רעייתו, ברכה שרה, מחנכת בחסד, כמי שגדלה בבית של אנשי חינוך. אביה הרה"ג רבי יונתן גוטמן, ראש ישיבת 'שפע-מקור חיים', זכה להעמיד מאות נערים בקרן של תורה ואורה.

אבל הם בחרו בחיים חדשים, בהם מעתה ועד אחרית הימים יקדישו את חייהם לעם ישראל בשליחותו של הרבי מליובאוויטש זי"ע.

‏הזוג היקר מצטרף ללגיון של יהודים שחייהם קודש לזולת. מרגע זה ואילך, אין להם חיים פרטיים כמעט. הם מסורים לזולת בכל רגע מחייהם. זו מהותו של שליח, שחייו נתונים לכלל, שדואג בכל רגע לעשות טובה ליהודי, לקרב אותו לאור, להיות שם לצדו בכל רגע משמעותי.

את הבשורה קיבלתי בדיוק בשבוע בו תמלא שנה לפטירתו של אבא זצ"ל. אבא יושב בשמים ודוחף את הדור השלישי להמשיך במה שהוא ואמא תחי' עשו לפני עשרות שנים, גם בשליחות הרבי מליובאוויטש - להפוך את העולם למקום טוב יותר, להכין את עם ישראל לקבלת המשיח.

האם יש תפקיד יותר משמעותי ומרגש מזה?

בני מנחם-מנדל וכלתי ברכה-שרה - ה' עמכם גיבורי החיל, יהי רצון שתשכילו ותצליחו, ותמצאו חן וחסד בעיני אלוקים ואדם!