מאז אסון מירון המחריד המדינה מחפשת פתרונות להרחיב את שטח ההילולה השנתית במירון כדי למנוע דוחק וצפיפות של אנשים.
הפתרון היה צריך להיות פשוט ביותר, לכאורה. בסמוך למתחם הרשב"י יש שטח בור שנקרא הר יהויריב, את השטח הזה צריך ואפשר היה להכשיר לטובת ההילולה השנתית. כך המליצה ועדת החקירה לחקר אסון מירון וכך גם הוחלט בישיבה רבת משתתפים במנהל מקרקעי ישראל מפברואר 2023, אבל בישראל כמו בישראל, שום דבר לא נעשה.
וכך, בשנה שעברה הפתרון שמצאה המדינה הוא לשלם לאגודה השיתופית של מירון סכום גבוה תמורת שימוש בשטחים חקלאיים של המושב (מתחם 89 ומתחם 24). כבר בשנה שעברה התקוממו החקלאים, חלקם אלמנות ויתומים, שהקרקעות הופקעו מהם, ופנו לבית משפט השלום בצפת בתביעה נגד ההסכם במהלך חג הפסח. המדינה התחייבה באותו דיון שזה יהיה שימוש חד פעמי בלבד, ורק בגלל הקרבה להילולה אין פתרון אחר, אבל בשנה הבאה הקרקעות יוכשרו מחדש לשימוש חקלאי והמדינה תאמץ לעצמה פתרון אחר. החקלאים נשכו שפתיים והבליגו.
כמובן שכל זה לא קרה. החקלאים ההמומים נחרדו לגלות שגם השנה המדינה מתכננת לעשות שימוש בקרקעות שלהם ולמנוע מהם לטעת אותן. הפעם החקלאים החליטו לא לוותר, הם שכרו את עו"ד רוני זלושינסקי ממשרד נ. בן חיים ושות' ומיהרו לפנות לבית המשפט בבית שאן בטענה שהמדינה התחייבה לא לקחת מהם שוב את הקרקעות ושממילא השנה, לאור המצב הבטחוני לא צפויה להתקיים הילולה רבת משתתפים ואין צורך בהפקעה.
בית המשפט לא קיבל את הטענות וביום ראשון הקרוב צפוי להתקיים דיון בערעור החקלאים בבית המשפטי המחוזי בנצרת.
מטעם שאינו ברור המדינה הזדרזה לחתום, ממש בערב חג הפסח עוד לפני הדיון בערעור, על הסכם לפיו היא מתחייבת לשלם לאגודה סכום של 4,000 ₪ לדונם לשנה (השטח הוא יותר מ-150 דונמים) רטרואקטיבית מיוני 2023 לצורך ההילולה, למשך שנתיים. המדינה לא הסתפקה בהסכם המופרך הזה והתחייבה לשלם את הסכום הזה גם אם לא יתאפשר לקיים את ההילולה מכל סיבה שהיא, כולל המלחמה.
קשה להבין, איך בתקופה כל כך קשה, כשברור לגמרי שלא תהיה הילולה השנה (בוודאי זה כבר היה ברור בערב פסח), ושיש בצפון ובדרום כל כך הרבה מפונים שזקוקים לכל שקל ולא מקבלים עזרה מהמדינה, המדינה בוחרת לזרוק כסף, כך ממש, רטרואקטיבית, על חכירת שטחים שהיא בוודאות לא תעשה בהם שימוש, והיא גם התחייבה לא להשתמש בהם.