ליארצייט של בעל ה'ישועות משה' ורבי אלימלך מליז'נסק
מה היו מטרת המכות במצרים?
היום כא' אדר - היארצייט של רבי אלימלך מליז'נסק, ואתמול כ' אדר היה היארצייט של האדמו"ר מוויזניץ' בעל ה'ישועות משה', שנהג לצטט את דברי רבי אלימלך מליז'נסק.
רבי אלימלך הבטיח לפני פטירתו, שמי שיעלה לקברו לא יפטר מהעולם בלא תשובה, התבטא על כך ה"תפארת שלמה" מרודומסק, ואמר:
ביום זה עומד רבי אלימלך וכפיו פרוסות, והוא ממליץ טוב בעד השופכים שיח על ציונו, וקוראים מספריו הקדושים ללמוד ולקיים.
לימוד תורת הצדיק – כהשתטחות על ציונו
אומר ה'מאור עיניים' בשמו של הבעל שם טוב הקדוש: "משמיה דרבינו הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, שע"י - העסק בתורת הצדיק נעשה 'התדבקות רוחא ברוחא', ממש כבשעת השתטחות על הציון הקדוש" (ישמח לב, בריש ביאוריו לגמ' שבת).
'התדבקות רוחא ברוחא' - כיצד?
אומר הבעל שם טוב הקדוש:
כאשר האדם לומד ומדבר מתורת הצדיק, הוא ממש מחיה את הצדיק ש"שפתותיו דובבות בקבר"!
כי הוא מכניס את החיות והמוחין שלו, לתוך החיות והמוחין של הצדיק, וע"י זה, הוא:
מחיה את המוחין של הצדיק, וזה נקרא: "התדבקות רוחא ברוחא", ושפתותיו של הצדיק דובבות בקבר (ממש), וזה ממש בחינת 'השתטחות' על קברי צדיקים.
היכן מצויה חיותו של הצדיק? בתורתו!
תורת הצדיק החייתה אותו בעולם הזה, היא זו שמחיה אותו גם בעולמות העליונים, ולכן:
לימוד תורתו הוא כמו - השתטחות על קברו! כי חיותו טמונה בתורתו!
לכן, כל אחד יכול להידבק בצדיק ע"י לימוד תורתו, הידבקות 'רוחא ברוחא', והדבר נחשב כהשתטחות על ציונו.
וראוי עם זה, להדליק נר לע"נ הצדיק, ולתת פרוטה לצדקה.
'האחים הקדושים' – רבי אלימלך ורבי זושא
רבי אלימלך מליז'נסק היה תלמיד חכם גדול מופלג ובעל פלפול, בעצת אחיו רבי זושא מאניפולי, התקרב לרבי דוב בער ה"מגיד" ממעזריטש זיע"א, והתעלה במעלות רמות ונשגבות בתורה וביראה.
סיפר רבי אלימלך לאחיו רבי זושא,שפעם אחת כשעלה למעלה לעולמות העליונים, פגש את בעל 'חסד לאברהם' (סבו של החיד"א), וכשראה אותו בעל 'חסד לאברהם' שאלו: רבי, הנה אני חיברתי בעז"ה עשרה חיבורים קדושים, והם חשובים מאוד בגן-עדן.
אמור נא לי, מפני מה מרעישים כל העולמות מתנועותיכם (בארץ) למטה? אמרו לי מה מעשיכם? כי לא נוכל לעמוד על עומקם עד היכן הדברים מגיעים... ואעפ"י כן, היה רבי אלימלך ענוו במיוחד.
מה התבטא האדמו"ר הזקן על רבי אלימלך?
לאחר שיצא סיפרו 'נועם אלימלך', נשאל האדמו"ר הזקן על מהות מחבר הספר, ושואל השאלה היה מתנגד, ולכן, כשראה את הספר לא הניחו על השולחן, אלא, מתחת לספסל.
ענה לו אדמו"ר הזקן: "גם אם היית מניח אותו עצמו (מחבר הספר) תחת הספסל, גם אז היה שותק, ולא היה אומר מאומה".
לימוד מה'נועם אלימלך' - המסוגל לרפואה
האדמו"ר מוויזניץ' בעל ה'ישועות משה' נהג לומר לחסידים שנסעו לציונו הקדוש של רבי אלימלך מליז'נסק, שהלימוד בספר 'נועם אלימלך' – מסוגל מאוד לרפואה, בבחינת:
"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי - אני ה' רופאך".
הוקשה לרש"י: "בוודאי כאשר לא ישים מחלות - תהיה רפואה?"
אומר רש"י, שגם אם ח"ו הקב"ה ישים על שונאיהם של ישראל את כל המחלות שהביא על מצרים, עדיין יחשב כאילו לא ישים מחלות אלו על ישראל, כי גם אם ישים, הוא מיד ירפא אותם ממחלות אלו.
אבל, יש להבין: כיצד הדברים מתקשרים ל"אני ה' רופאך"?
מה החידוש היותר גדול?
שואל רבי אלימלך מליז'נסק, מדוע כתוב:
"אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אני ה' אשר בראתי שמים וארץ?
שהרי, בריאת שמים וארץ היא חידוש יותר גדול - מיציאת מצרים!
אבל, מה נראה שבאמת יציאת מצרים היא חידוש יותר גדול, מבריאת שמים וארץ - כיצד יתכן הדבר?
הקב"ה ברא את העולם, כיון שרצה להיטיב לבריותיו, ולכן, בריאת העולם אינה חידוש אצל ה' יתברך, כי:
טבע הטוב להיטיב - ולהרבות חסד.
מה שאין כן, בזמן יציאת מצרים, הקב"ה הרי היכה במצרים מכות מופלאות, וזה:
נוגד לחלוטין את טבעו של ה' יתברך!
אז, איך יתכן שהקב"ה נותן 'מכות'? שהרי "מפי עליון לא תצא הרעה"?
מכאן למדים, שהמכות שהקב"ה הפליא במצרים, היו בשביל להיטיב לעם ישראל, כי זה עיקר רצונו של הקב"ה, להיטיב לעמו צאן מרעיתו.
הקב"ה היכה במצרים נגד הנהגתו, וזה – חידוש גדול!
כי כל המכות שהקב"ה נתן למצרים, היו בעבור - להיטיב לעם ישראל!
כל מחלה – לא אשים עליך!
התרוץ הזה מסביר את הקשר בין שני חלקי הפסוק שהבאנו:
בין תחילת הפסוק: "כל המחלה אשר שמתי", לחלקו השני:
"לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך".
לכאורה ישאל השואל: מדוע הקב"ה היכה את המצרים?
התשובה בהמשך הפסוק: "כי אני ה' רופאך" – המכה שהקב"ה הביא למצרים היא: הטבה לעם ישראל!
אין אפשרות שלא יהיה לעם ישראל אף מחלה, אז:
מה ההטבה שמגיעה ממכות מצרים?
מפי עליון לא תצא רעות – לעולם!
אין מחלה לישראל – ללא רפואה
אם מגיעה על אחד מישראל מחלה, זוהי מחלה שיש בה גם רפואה לישראל, ונמצא, כי אינה "רעה", כי "מפי עליון" לא יצא דבר רע, וכל מטרת המחלה היתה עבור להיטיב לאדם.
ולכן, מחלה שאין לה רפואה אינה יכולה לבוא לעולם, וזהו:
"לא אשים עליך".
כל מחלה שהקב"ה שם על המצרים, היתה במטרה של:
"לא אשים עליך" – כך הקב"ה הראה לעם ישראל את טובו, דהיינו:
כל מכה שהמצרים קיבלו, היתה - הרפואה לעם ישראל.
אין כזה מושג, שהקב"ה יביא מחלה שלא יצא ממנה טובה לעם ישראל: אין שום מציאות כזאת! ולכן:
כל המכות והמחלות שהגיעו על המצרים, מטרתם: "לא אשים עליך".
ויותר מזה, המכות שהקב"ה הביא על המצרים:
דווקא הם שהביאו לעם ישראל את גאולתם - ויצאו ממצרים.
הרהור תשובה מציל ממגפה
בפרשתנו כתוב: "ונתנו איש כופר נפשו" (שמות ל, יב), כי כאשר האדם חוטא - הוא מתחייב בנפשו.
אומר רבי אלימלך מליז'נסק, בפסוק זה - יש עצה טובה לאדם.
עם ישראל התבקשו להביא מחצית השקל כדי לספור אותם, וכאשר סופרים את עם ישראל בצורה מדוייקת, הדבר ח"ו יכול להביא למגיפה.
אבל, אם עם ישראל יהרהרו בתשובה, הדבר יכפר להם על נפשם, ועל כל עוונותם, וזהו: "בפקוד אותם" – הפקידה של הקב"ה היא מלשון – ביקור; הקב"ה יבקר את עם ישראל, במטרה - להשפיע עליהם שפע.
ואז: "לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם", רצה לומר:
בעת שפוקדים את עם ישראל, לא יהיה עליהם - שום קטרוג!
ולכן, לא יהיה בהם 'נגף' מלשון: מגיפה, ומדוע? כי הרהרו בתשובה.
נוסף על כך, הפקידה - הביקור שהקב"ה יבקר את עם ישראל:
יזכה אותם בשפע! ('נועם אלימלך פר' כי תשא).
מה יקרה בביאת המשיח?
'וורט' ידוע של ה'נועם אלימלך', שבזמן שיבוא המשיח יהיה בלבול גדול באמונה, ולכן, יהיה מאוד קשה להחזיק ולחזק את האמונה.
והדבר דומה לחבל גדול שמחזיקים אותו משני הקצוות, ומנערים אותו חזק חזק, ורק מי שיחזיק חזק בחבל, הלוא הוא 'חבל האמונה' - יזכה לראות ולקבל את המשיח.
לע"נ בעל ה'ישועות משה' רבי משה יהושוע בן רבי חיים מאיר הגר ומרגלית, ולע"נ בעל ה'נועם אלימלך' רבי אלימלך בן רבי אליעזר ליפמן ומיריש מאניפולי, זכות הצדיקים תגן על כלל ישראל, ויראו רפואה וישועות במהרה, אמן.
תפילה שחיבר הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זצ"ל:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁוְעַת עֲתִירוֹת וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלַּת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:
שֶׁתָּכִין לִבֵּנוּ וּתְכוֹנֵן מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, וּתְשַׁגֵּר תְּפִלָּתֵנוּ בְּפִינוּ, וְתַקְשִׁיב אָזְנֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ, הַמִּתְחַנְּנִים אֵלֶיךָ בְּקוֹל שַׁוְעָה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה.
וְאַתָּה אֵל רַחוּם בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, תִּמְחוֹל וְתִסְלַח וּתְכַפֶּר לָנוּ וּלְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל מַה שֶּׁחָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּפָשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ, כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי לֹא בְּמֶרֶד וּבְמַעַל חָלִילָה וְחָלִילָה מָרִינוּ אֶת פִּיךָ וְדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּמִצְוֹתֶיךָ.
כִּי אִם מֵרֹב הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר בְּקִרְבֵּנוּ תָּמִיד, לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט עַד אֲשֶׁר מְבִיאֵנוּ אֶל תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה וְאֶל הֲבָלָיו, וּמְבַלְבֵּל אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ עַל נַפְשֵׁנוּ הוּא מְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָתֵנוּ וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד בְּתַחְבּוּלוֹתָיו.
וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד נֶגְדּוֹ, כִּי נֶחֱלַשׁ שִׂכְלֵנוּ וּמֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ עַד מְאֹד וְכָשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל מֵרֹב הַצָּרוֹת וְהַתְּלָאוֹת וְטִרְדַּת הַזְּמַן.
לָכֵן אַתָּה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נֶאֱמַן בֵּיתְךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ כְדַאי.
כִּי כֵן דַּרְכֶּךָ לְהֵיטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ וְצַעֲרֵנוּ וְשִׂיחֵנוּ עַל אֲשֶׁר אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְקָרֵב עַצְמֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וּלְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים.
אֲהָהּ עַל נַפְשֵׁנוּ, אוֹי עָלֵינוּ מְאֹד, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
וְעַתָּה תְּעוֹרֵר נָא עָלֵינוּ רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וְהַמְרֻבִּים, לְגָרֵשׁ וּלְבַעֵר אֶת יִצְרֵנוּ הָרָע מִקִּרְבֵּנוּ, וְתִגְעַר בּוֹ שֶׁיָּסוּר וְיֵלֵךְ מֵאִתָּנוּ, וְאַל יָסִית אוֹתָנוּ לְהַדִּיחֵנוּ מֵעֲבוֹדָתֶךָ חָלִילָה, וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם מַחֲשָׁבָה רָעָה חָלִילָה הֵן בְּהָקִיץ הֵן בַּחֲלוֹם.
בִּפְרַט בְּעֵת שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָתֶךָ. וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בְּמִצְוֹתֶיךָ, תְּהֵא מַחְשְׁבוֹתֵינוּ זַכָּה צְלוּלָה וּבְרוּרָה וַחֲזָקָה, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב עִמָּנוּ.
וּתְעוֹרֵר לְבָבֵנוּ וּלְבַב כָּל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, וּלְבַב כָּל הַנִלְוִים אֵלֵינוּ, וּלְבַב כָּל הַחֲפֵצִים בְחֶבְרָתֵנוּ, לְיַחֶדְךָ בֶּאֱמֶת וּבְאַהֲבָה, לְעָבְדְךָ עֲבוֹדָה הַיְשָׁרָה, הַמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ. וְתִקְבַּע אֱמוּנָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, וּתְהֵא אֱמוּנָתְךָ קְשׁוּרָה בְּלִבֵּנוּ כְּיָתֵד שֶׁלֹּא תִמּוֹט.
וְתַעֲבִיר מֵעָלֵינוּ כָּל הַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינֵינוּ לְבֵינֶךָ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל מִּכְשׁוֹל וְטָעוּת, אַל תַּעַזְבֵנוּ וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ וְאַל תַּכְלִימֵנוּ, וּתְהֵא עִם פִּינוּ בְּעֵת הַטִּיפֵנוּ, וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעֲבָדֵינוּ, וְעִם לִבֵּנוּ בְּעֵת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ.
וּתְזַכֵּנוּ אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנְּיַחֵד אֶת לְבָבֵנוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ וְדִבּוּרֵנוּ וּמַעֲשֵׂינוּ וְכָל תְּנוּעוֹתֵינוּ וְהַרְגָּשׁוֹתֵינוּ, הַיְדוּעוֹת לָנוּ וְשֶׁאֵינָן יְדוּעוֹת לָנוּ, הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת.
שֶׁיְּהֵא הַכֹּל מְיוּחָד אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, בְּלִי שׁוּם מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל חָלִילָה, וְטַהֵר לִבֵּנוּ וְקַדְּשֵׁנוּ, וּזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ בְּאַהֲבָתְךָ וּבְחֶמְלָתְךָ.
וְתִטַּע אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, בְּלֶכְתֵּנוּ וּבְשִׁבְתֵּנוּ, וּבְשָׁכְבֵּנוּ וּבְקוּמֵנוּ תִּבְעַר תָּמִיד רוּחַ קָדְשְׁךָ בְּקִרְבֵּנוּ.
וְנִשְׁעָנִים תָּמִיד בְּךָ וּבִגְדֻלָּתְךָ, וּבְאַהֲבָתְךָ וּבְיִרְאָתְךָ, וּבְתוֹרָתְךָ שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר וּבְמִצְוֹתֶיךָ, הַכֹּל לְיַחֵד שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא.
וְתִשְׁמְרֵנוּ מִן הַפְּנִיּוֹת וְהַגֵּאוּת, וּמִן הַכַּעַס וְהַקַּפְּדָנוּת, וְהָעַצְבוּת וְהָרְכִילוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת רָעוֹת, וּמִכָּל דָּבָר הַמַּפְסִיד עֲבוֹדָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה הַחֲבִיבָה עָלֵינוּ.
וְתַשְׁפִּיעַ רוּחַ קָדְשְׁךָ עָלֵינוּ שֶׁנִּהְיֶה דְבֵקִים בָּךְ, וְשֶׁנִּשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד אֵלֶיךָ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה תַּעֲלֵנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לָבוֹא לְמַעֲלַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּזְכוּתָם יַעֲמֹד לָנוּ.
שֶׁתִּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד נֶעֱנִים, בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ עָלֵינוּ אוֹ עַל שׁוּם אֶחָד מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, עַל יָחִיד אוֹ עַל רַבִּים, וְתִשְׂמַח וְתִתְפָּאֵר בָּנוּ, וְנַעֲשֶׂה פְּרִי לְמַעְלָה וְשֹׁרֶשׁ לְמַטָּה.
וְאַל תִּזְכָּר לָנוּ חַטֹּאתֵינוּ וּבִפְרָט חַטֹּאת נְעוּרֵינוּ, כְּמַאֲמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: חַטֹּאת נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, וְתַהֲפֹךְ עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ לִזְכוּת, וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ מֵעוֹלָם הַתְּשׁוּבָה תָּמִיד הִרְהוּר לָשׁוּב אֵלֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בִּשְׁמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים.
וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ, וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ, וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים.
אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ, בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה.
וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ, וְזֶה עִקַּר כַּוָּנָתֵנוּ.
וְאִם אֵין לָנוּ שֵׂכֶל לְכַוֵּן אֶת לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַתָּה תְלַמְּדֵנוּ אֲשֶׁר נֵדַע בֶּאֱמֶת כַּוָּנַת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב.
וְעַל כָּל זֹאת מִתְחַנְּנִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ, אֵל מָלֵא רַחֲמִים שֶׁתְּקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתֵנוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.