ירושת אמא רחל בכל הדורות – ויש הבטחה!
כשהעולם צריך רחמים: רחל אימנו פועלת יותר מכולם! (הזוהר הקדוש, פר' ויחי).
מביא הגר"א מובא בתיקוני הזוהר: שהשכינה הקדושה שורה בקברה של רחל אמנו.
אומר הרה"ק פנחס מקוריץ: "לו הייתי בא"י הייתי מבלה בלילות אצל אמא רחל, כי מתחת הסינר של האמא – תמיד כדאי להתחבאות".
רחל אימנו, מלמדת איך אמא מגנה ומחביאה את ילדיה, ואף את הילד שהתלכלך נורא, היא מקבלת אותו באהבה, ועוד מנקה אותו – מכל רבב.
לב של אמא בוער ב'אש' של מסירות ואהבה – לא נכבה לעולם!
כי, אמא - תמיד נשארת – אמא!
וכמו רחל אימנו, כל ילד שסטה מהדרך, אימו מחכה לו על אם הדרך – לא מרפה ולא מתייאשת, רק - את דמעתה שופכת, והיא יודעת שיש הבטחה:
"מנעי קולך מבכי... ושבו בנים לגבולם".
ושבו בנים לגבולם – ומהר!
רחל אימנו, היא דמות וסמל כל האימהות, והיא – נטעה כח בכל האימהות:
שבנם או ביתם קצת 'החליקו' במדרון, חגגו את שמחת תורה בצורה שונה.
העולם נוהג לומר: 'אמא היא העו"ד הכי טוב של הילד'.
כח השתיקה, הוויתור וההבלגה – כח האימהוּת! כל כך אמיתי ונכון!
אמא יקרה,
"יש לך הבטחה אלוקית, כל בן ובת שיצא לגלות – עוד ישוב!"
הבן לא 'אבד', רק דעתו יצאה לגלות, הוא מצא איזה חבר ותחליף 'זול' שערפלו את שכלו, ומכאן: שינה את בגדו ודיבורו, והתרחק לדרום.
הקב"ה ידע הכל, ולכן נתן הבטחה, שעליה אומר ר' חיים שמואלביץ:
"אמא רחל - תמשיכי לבכות, לרגע אל תפסיקי!
תבכי עוד ועוד... כי הגיע הזמן שישובו - בנים לגבולם!"
הבנים מתחננים: אמא - תבכי!
הבן האבוד, לא אוהב את הגלות שחי בה, הוא יודע שאין בה טעם, אבל, הוא גם אינו יודע: איך יוצאים משם?
ורק אמאל'ה בשקט... זועקת ומתפללת, ומוציאה את בנה משאול תחתיות...
והבן מרגיש ומחיש, ויודע שאמא עוד מצפה - וייאוש אין!
כך אמא מזרימה בבנה כח, והבן - לא להתייאש מעצמו! ושב הביתה...
אמא יקרה, אם בנך או ביתך אינם יודעים שמחכה את להם – מהר הודיעי!
הנשמות היקרות הללו – טעו בדרך, ולא מרצונם לגלות.
גלי אהבתך – נפשי חולת אהבתך בני, מהר אהוב כי בא מועד!
תספרי לבנך, שהניסיונות שלו – קשיים מנשוא, ואם היית במקומו, מי יודע...
החדירי בו כוחות, יש לך את זה – ויש שכר לפעולתך!
אל תסתירי דמעתך, שידע בנך יקירך, שמחכה את לבואו...
אמא מחכה על אם הדרך
רחל אימנו נקברה על אם הדרך.
אם – הדרך, ואם – הבנים, זו אותה - אם, אלו הם - אותם האותיות.
אמא מחכה על אם הדרך, בדרך לזאפה או לדרום, או לכל מקום שלא יהיה...
בשמש הקופחת, בחום ובקור, אמא מחכה בזרועות פתוחות, לאסוף את בנה:
שיביא עימו גם את חבריו – שישובו לגבולם.
היא מחכה, ואף על פי שיתמהמה - היא תמשיך לחכות – עד שיחזור.
למה אמא מחכה דווקא - באמצע הדרך?
כשהבן ישוב, הוא יראה פרשת דרכים, אבל – גם יראה את ידה שמנפנפת לו לשלום, והוא ידע - לאיזה כיון להתקדם...
הוא יראה את מבטה החומל ואוהב – ועימה ישוב!
הבן יביא עימו עוד כמה בנים אובדים:
"כולם נקבצו ובאו לך" – אמא תראה להם את הדרך חזרה.
לכל 'אמא' יש - הבטחה ניצחית!
שורש הקיווי והתפילה, הוא – התפילה! הוא – זורע צדקות ומצמיח ישועות.
אמא יקרה,
שאי מבטך למרומים – התחנני ובקשי.
הרשי לעצמך לבכות, וגם - לנשום עמוק בלי להרפות!
מתוך החושך והאפילה תמיד תבוא – הגאולה!
כי, תכלית הגלות והצרות - היא הגאולה.
רחל אימנו, לעולם לא ספקה מתפילתה – גם את.
אמא יקרה,
"הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדך".
עוד מעט ישוב הבן - בקרוב ממש!
תתפללי, תתחנני, תבכי, הקב"ה הבטיח – והוא מקיים!
"קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך - וקווה אל ה'" ושובו בנים לגבולם, אמן.