פרק ב': אמש חשפנו על הקמת 'כפר ויז'ניץ' ב'שערי עזה', שיועד לבני חסידות ויז'ניץ, אשר במסגרתו יוקם כפר חקלאי תעשייתי (על קרקעות מושב עמיעוז הנטוש) בו יתגוררו משפחות חסידיות, וגדוד בני ישיבות יעסוק בתעשייה וחקלאות, ודבר זה יוכר להם כשירות צבאי.
"היכן כלי הפרווה?"
אנקדוטה מעניינת. בשעה שאחד החיילים הויז'ניצאים נכנס למטבח הצבאי, הוא ראה רק כלים חלביים ובשריים, הוא הגיע לאפסנאי ושאלו: "היכן כלי הפרווה?", ונענה: "אצלינו מקפידים רק על שתי מערכות כלים". הבחור/החייל החסידי פנה לקצין הבכיר מטעם הרבנות הצבאית, שענה לו "אם יתברר שכלי פרווה חסרים לכם, תקבלו ללא כל בעיות".
כמו בימינו, שקהילת הקנאים תוקעת טריז בין רשויות המדינה, לציבור החרדי, כך בימיהם הניסיון להקמת גדוד חרדי חסידי בברכת האדמו"ר מויז'ניץ, צרם לקהילת ה'נטורי קרתא', ועיתון 'דבר' פרסם (בתאריך 3 לפברואר 1961) על "נטורי קרתא מסיתים נגד חסידי ויז'ניץ שהתיישבו בנגב", ובשל כך חתנו של האדמו"ר מויז'ניץ, רבי משה ארנסטר נקרא לניו יורק בעקבות "מסע השטנה של נטורי קרתא נגד התיישבותם וחיולם של בחורי הישיבה באזור מבטחים בנגב".
לדברי כתב 'הצופה', רבי משה ארנסטר סיפר למקורביו כי נטורי קרתא בניו יורק מפעילים לחץ כבד על חסידי ויז'ניץ בשל היוזמה שגילו בעניין ההתיישבות של בחורי הישיבות בנגב.
העיתון סיים את הידיעה, בכך ש"בחורי הישיבות התאקלמו יפה בגוש מבטחים, ובסוף החודש הם יסיימו את אימונם הצבאי, וימשיכו בעבודה חקלאית במקום".
חסידי גור רצו להצטרף ל'כפר ויז'ניץ' ב'שערי עזה'
עיתון 'הארץ' מתאריך 2 לאפריל 1961 פרסם ש"גוברת התנועה מהישיבה אל הכפר – הכפר עמיעוז של חסידי ויז'ניץ מקבל תגבורת".
כתב העיתון ציין שאף בחורי ישיבת גור[1] מ'שפת אמת' פנו אל מארגני הכפר בבקשה להצטרף, אלא שחוגים קיצוניים פועלים ללחוץ על הרבי מויז'ניץ שיבטל את ההתיישבות בשל ביטול תורה, ובשל כך שיתכן שיבוטל כל הסדר תורתו אומנותו בשל כפר ויז'ניץ זה, כיון שרשויות החוק יבינו שאפשרי לבחורי ישיבה לשרת בצבא תחת מסגרת חסידית. (מה שהוכח כלא נכון, י"ש).
כפי שכל גולשי 'כיכר השבת' יודעים, בימינו אין "כפר ויז'ניץ בשערי עזה", והישוב עמיעוז ננטש (וחודש בשלישית לאחר נטישת חסידי ויז'ניץ את המקום), ורוב המשפחות החסידיות (זולת 4 מהם), עזבו את הכפר לישובים גמזו ומבוא מודיעים, והחיילים לקוממיות.
כך עיתון 'הארץ' מתאריך 12 ליולי 1961 סיקר את מה שהוגדר "כפר חסידי ויז'ניץ התפרק", וציין שהכפר הוקם בברכת הרבי מויז'ניץ ובהכרה של משרד הביטחון שכל חברי הכפר יוכרו ששירתו בצה"ל שירות מלא.
הכפר ננטש לא בשל ביקורתם החריפה של הקנאים, אלא מדין "אין קמח, אין תורה" ובשל שלא הוקם במקום בית חרושת ליהלומים, החליטו המתיישבים לנטוש את הכפר.
אם 'הארץ' טען שהכפר החסידי התפרק לא בשל ביקורת הקנאים, בעיתון 'דבר' מתאריך 26 לאוקטובר 1961 נטען שהכפר ננטש גם מחמת הקנאים, וגם מחמת שתוכניות הפיתוח של המקום, לא התממשו.
כך לדברי עיתון 'דבר' הכפר החסידי ננטש בלחץ חוגים דתיים קיצונים, וכן מחמת שתוכניות הפיתוח של המקום, כדוגמת הקמת מפעל יהלומים שלא בוצעה. כאמור, הבחורים עזבו למושב קוממיות (ביוזמת ח"כ לורנץ), והמשפחות לגמזו, ומבוא מודיעים.
על סגירת המקום נטען ב'דבר' שהבחורים טענו מלכתחילה שהם אינם בכושר גופני לעבוד בחקלאות, אלא ביהלומים, ומבוקשם לא ניתן להם. עוד נטען ב'דבר' שהיה במקום 'חופשיות יתירה בענייני דת', ורבי משה ארנסטר שביקר במקום לא הבין כיצד אין לבחורים כח לקום לתפילה, ולכדורגל כן יש כח.
בסוף השירות של גדוד חסידי ויז'ניץ שעברו לקוממיות, נכתב במעריב (13 ליוני 1963), על: "תלמידי ישיבת ויז'ניץ – מסיימים שרותם הצבאי", כשהמדובר על אותם בחורים שהתגייסו בתחילה לעמיעוז, ועברו לקוממיות שם סיימו את השירות בעבודות חקלאות ותעשייה.
עיתון 'הארץ' (14 ליוני 1963) כתב על הקמת "קריה לבחורי ישיבת ויז'ניץ" במושב קוממיות שמומן ע"י משרד הביטחון, עם תנאי משכנתא נוחים, שם יוקמו גם מפעלי תעשייה.
לסיכום:
בשנת 1960 חסידות ויז'ניץ השנייה (או השלישית) בגודלה, ערכה הסכם עם משרד הביטחון על הקמת ישוב חקלאי תעשייתי בעמיעוז ליד רצועת עזה, שם יעבדו בני ישיבה לאחר שלושה חודשי טירונות, ואלו יקבלו מעמד של שירות מלא.
המיזם לא הצליח, גם מחמת קשיים מבית של קנאים, ובעיקר מחמת שהבחורים סירבו לעבוד בחקלאות, לאחר שהובטח להם לעבוד בתעשייה כגון יהלומים.
גם בימינו קיימים/ות מספר יוזמות של שירות צבאי לבני ישיבה חרדים, שבמסגרתו מתקיימים מספר חודשי טירונות, ואז לימודי מקצוע, שבמסגרתם החיילים עובדים בצבא ללא משכורת למשך זמן השירות, ובכך הם משתתפים בנטל.
[1] משיחה עם ד"ר מנחם קרן קרץ שחקר בארוכה את נושא זה, נאמר לי שאף בחורי ישיבות מחסידות חב"ד ומעט ליטאים, רצו להגיע להתגייס בכפר וויז'ניץ הנ"ל.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com