לאיציק, אין חברותא.
לא מדובר בבחור שאינו חברותי. פשוט ככה זה יוצא. 180 תלמידים לומדים בישיבת ממלכת התורה, יש שיחלקו על הנתון הזה ויטענו שמדובר במספר נמוך בהרבה, אך על כל פנים, זהו המספר הרשמי שהרשם הממושקף, שזקנקנו המהוקצע מתגדל ומתקדש בכל קיץ, אימת שאימת הרישום לישיבות גדולות פוצעת ועולה, גורס בנאום הפאתוסאי אותו הוא נושא באזני אי אלו מועמדים פוטנציאלים לרישום, צוערים בני שש עשרה, המתהלכים בתחושה המשתווה לחכפ"ש מתלבט בימי טרום בחירות לנשיא המדינה. איציק, היה אחד מהמתרשמים לפנקסו ההולך ונמלא של הרשם הנמרץ ולאחר מו"מ מייגע, שכלל חילופי שחורים ולבנים, קבל חלש אחד, קבל שנים מצוינים מהעילית וספרדי אחד משוכנז, נחתמה לה עסקת חילופי הנשמות, הקרויה "רישום". איציק התקבל לישיבה והחל את לימודיו בזמן אלול, הבא עליו לטובה.
איציק החל בלימודיו. החל. אך משהגיע זמן החורף ואותה שנה מעוברת היתה, חטפתו שינה בחנוכה והוא שקע בתרדמת זמן-חורף. עד שבאחד באדר השמיעו על השקלים והוא ניעור מקירקושי מגבית הת"ת. או אז, נמלא עיזוז,פיזוז וריכוז. ומי שלא ראהו מנתר מדלת-אל-דלת, כמעשה גבאי מנוסה, לא ראה אדם ערני מימיו.
החברותא שהוצמדה לו בבואו לישיבה, עסוק מזה חודשים בהוויות אביי ורבא, עם בן תשחורת אחר. בסדרים המועטים שקורות בית המדרש שזפו את פניו, מצא לעצמו בקעות להתגדר בהן. כישרון מיוחד יש לו, להגיע לכל פינה בה רוחש רחש-בחש מעניינו של יום. ידיו רב לו בכל מקצוע שאינו ממקצועות התורה. ותורה, מה תהא עליה? מונח הוא בקרן זוית וכל הרוצה ליטול ממנו מידע, הרי הוא כמעיין המתגבר. דולה ומשקה, מעביר השמועה ויוצרה, כל השומע, יצחק לו.
זמן קיץ. לאיציק אין חברותא.
חבריו לשיעור, כמו שאר בני הישיבה, התארגנו להם עוד בשלהי זמן חורף. איציק, היה טרוד באיזו שליחות של מצווה. והעוסק במצווה, פטור מן המצווה. ועת לעשות, הפרו תורתך. "זה לא שאני לא רוצה ללמוד," אמר למשגיח כשהאחרון חילה את פניו בתחילת הזמן."להיפך, אני מאד רוצה ללמוד, מה לעשות שאין לי חברותא?", "וכי איך אלמד? לבד?" וכך, היה דוחה והודף מעליו כל טענה ומענה. הוצע לו ללמוד עם פלוני, איציק מסרב. שכן, אינה לפי כבודו ללמוד עם פלוני, שאינו משופשף דיו."אם כבר ללמוד, שיהיה מישהו נורמלי" טען בלהט. וכך, עברו ימי ספירת העומר, איציק מבקר בבית המדרש, נאה, דורש ומסתלק לעיסוקיו, אימת שמבחין כי אין משגיח מן החרכים.
לא עולה בדעתו שלא יחלה פני קדושים, ביומא דהילולא. ומשאזלה הפרוטה מכיסו, מצא לעצמו קומבינה לנסיעה בחינם. "טרמפ עד הקבר", סיפר איציק בחדר האוכל כששב למחרת,כולו אדום פנים וחמוץ בגדים. לא סיפר להם איך השתחל כעוזר לחלוקת "ח"י רוטל" וכך מצא גם תעסוקה וגם נסיעה חינם, "עד הקבר".
יום מתן תורה מתקרב במהירות, הרבי מזוויעל ושמואל הנביא זכו בביקורו המלכותי. המיקומים שונים, השיטה, היא אותה שיטה. הוא מתחבר לאנשים הנכונים, מציע עזרתו לכל המרבה והמחיר הוא שווה לכל, נסיעה חינם עד הקבר.
ליל שבועות זמן בעייתי לאיציק. אין מצב להבריז מהיכל הישיבה. כולם, כולל כולם, בבית המדרש, מתעלים ומעלים בקודש. אף החלשים ושולי השולים אוזרים עוז ומקדישים את הלילה ללימוד, עד אורו של בוקר. בל נחשוד באיציק שיבלה את הלילה בשינה חלילה. מאידך, אין לו חברותא. גם כיסי בטלה לא צפויים להימצא בבית המדרש. שהלא, הולך בטל, כישן דמי ומי ירצה לחטוף שינה בלילה שכזה? כך או כך, שנתו נדדה בלילות שלפני, בדאגה איך לא ישן בליל שבועות. והוא, דווקא עכשיו, לא הצליח להתקמבן על מישהו ללמוד איתו.
בלית ברירה, כשאחרון המאחרים לצאת מחדר האוכל והממהרים לבוא אל הקודש, נכנסו פנימה ותפסו את מקומותיהם, הוא מתגנב אל ההיכל המלא וגדוש בתופסי תורה. קול מהיכל נישא בכל פינות הבית מקצה אל קצה, נושא בכנפיו ומרומם, גם מי שאינו בן בית בפלטרין של מלך. ואיציק הלא בן בית הוא,רק מקום לשבת אין לו. מקומו נכבש ונחבש ע"י אורח עלום, צורבא מרבנן שבא להתנשא בהמיית הלימוד בישיבה. לא נעים לו להזיזו, מה גם שאומר לעצמו, "לפחות שמישהו ילמד במקומי", תרתי משמע.
רגליו הובילוהו אל ארון הספרים. יהיה מה שיהיה והיה היוצא ראשון מארון הספרים והעליתיו לעולה. נטל לידיו ספר. שירך רגליו עד למקום פנוי וקבע את מושבו בבית המדרש. הספר פתוח לפניו בעמוד כלשהו, אינו יודע אפילו מה שמו של הספר ומה עניינו, אך עניינו של יום הוא ספר פתוח, ידו על הסטנדר ועיניו משוטטות בקול ההולך וגובר וסובב אותו מכל פינה.
"די לחלום!" גוער בו קול פנימי, "ליל שבועות הלילה, תורה היא וללמוד אתה צריך" ומגערה לגהרה, רכן מעל הספר, מחפש דבר מה להיאחז בו. קשה עליו פרידתו מהיותו תלמיד מן המנין, מחשבות מציפות את ראשו במערבולת רגשות, אילנות גבוהים שנתעלה בהן,הפכו לשיחין ולמערות קבורה לחלומות שגזו ופרחו,כשחבריו שתולים בבית ה' והוא,מאלו שבחצרות אלוקינו יפריחו. מכתב קכ"ח, מציינת הכותרת בספר המכתבים הפתוח לפניו. האותיות מצטרפות למילים והמילים למשפטים. משפט קוהרנטי בהיר, כמו תשובה שנכתבה לשאלתו שמעולם לא נשאלה:
"החכם מכל אדם אמר "שבע ייפול צדיק וקם" והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא. אף על פי ששבע ייפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה"שבע נפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב זה יצר טוב. מאד זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר כי זהו מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקבלתי מכתב טוב מאד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול."
"בבקשה ממך אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה על כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה."
דמעה עלומה נקוותה בצד עינו ואחריה עוד אחת. מבטו נכבש בספר, קורא שוב ושוב, מרים עצמו טפח, גבוה מעל גבוה. מסביבו המוני לומדים מתנועעים ולומדים בקול, ממהרים לכבוש דף ועוד דף. והוא?! הלוך ילך ובכה, באותו עמוד של פחד יצחק - אגרות וכתבים ומילותיו של ר' יצחק הוטנר נקשרות בנפשו של איציק .
הלילה, לאיציק יש חברותא.