איך אתם מרגישים לקראת תקופת החגים? התרגשות של התחלה חדשה מרעננת או מועקה, לחץ וחששות?
>> למגזין המלא - כנסו
ראש השנה מתקרב ויש בינינו אנשים שרק המחשבה על ארוחה משפחתית משותפת, במשפחה הגרעינית שלנו או במשפחתם של בן/בת הזוג הופכת מיד לסיוט. חרדות מתחרותיות, שאלות משפחתיות ועוד... הולכות ולוחצות על הלב, והנשימה נעשית קשה.
מה קורה בדינמיקה המשפחתית במפגש החגיגי? מדוע התגובות שלנו לפעמים כל-כך קשות ומורכבות? מהן דרכי ההתמודדות עם המורכבות המשפחתית הנפיצה בימי החגים? בשביל לענות על כל זה בחרנו לשוחח עם דר' קרן מינץ מלחי, מומחית לטיפול במשפחה ובטראומות, שתסביר איך ההתכנסויות סביב שולחן החג יכולות להיות חוויה נפלאה או להפוך תוך זמן קצר לחבית חומר נפץ.
האמת על התת מודע שלנו
בואי נתחיל רגע מהתחלה, מה קורה בדינמיקה המשפחתית במפגש החגיגי?
"ארוחה משפחתית היא כמו כל מפגש קרוב: הזדמנות או אסון", פותחת ד"ר קרן את שיחתנו, "בטבע שלנו כבני אדם, יש לנו כמיהה לקשר, נראות וחיבור. קרובי משפחה יכולים להוות ״שבט״ מבטחים אשר מבטא ביתר שאת את הצרכים הבסיסיים העדינים והיפים הללו. זאת - כאשר המשפחה הינה ״בסיס בטוח״, וכאשר חברי המשפחה מוצאים דרך לקבל האחד את השני ולהיות במודעות, תקשורת ובהתפתחות מתמשכות. אולם, לא פעם, ישנם ״עניינים לא פתורים״ מהעבר - אשר נוטים יותר לצוף על פני שטח (בין אם באופן גלוי או סמוי) בזמנים מיוחדים, כגון אירועים משפחתיים וחגים. משקעים ישנים מקבלים הד מחדש. מריבות בלתי פתורות".
מדוע התגובות שלנו יכולות להיות לפעמים כל-כך קשות ומורכבות? פתאום תהיה קנאה, תחרותיות, חרדה ולחץ?
"כולנו נולדים עם מוח מופלא הכולל מערכת פנימית-נפשית לעיבוד מידע, מערכת אשר מאפשרת לנו לעכל חוויות חיים וללמוד מהם, להתפתח. מרבית חוויות החיים שלנו עוברות עיבוד מיטבי, כלומר המוח שלנו מצליח לעשות סדר בחוויות שלנו, ״לעכל״ אותן ולבנות מהן משמעות חיובית. למשל: אם כילד יכולתי להישען על ההורים של -ידעתי שהם יהיו הגב שלי תמיד, אני למעשה למדתי על עצמי שאני ראוי וטוב, וכן שניתן לסמוך על אחרים שיהיו שם בשבילי. במילים אחרות, חוויות כאלה בונות את הציפיות ודרכי תגובה שלנו בעולם.
"ברמה המוחית, התוצאה של חוויה כזו ורבים כמותה, היא שבונות לנו המוני רשתות זיכרון חיוביות – אשר מכילות מידע חיובי אודות העצמי והאחר. יחד עם זאת, לא מעט חוויות חיים דווקא אינן מצליחות לעבור עיבוד מיטבי, בין אם בגלל שחוויות היו קשות מדי בכדי להכילן או שהיינו קטנים מדי בשביל להצליח להתמודד עם אשר אירע.
"כך קורה, שחוויות עבר אשר לא עוכלו באופן מיטבי כמו ״נתקעות״ ומתאכסנות באופן גולמי ובלתי מעובד באזורים רגשיים-גופניים במוח בזמן ההווה, כאשר משהו ״לוחץ״ על הזיכרון הקדום, כפי שתיארנו, הזיכרון הבלתי מעוכל מופעל, וכך ניתן לצפות תגובה רגשית וגופנית חזקות".
ד"ר קרן ממשיכה ומסבירה את רציונל מאחורי התגובות שלנו: "עקב כך, גם מופעלות דרכי תגובה אוטומטיות. אתן דוגמה: אם כילד בבית, הייתי אחראי לשמחת החיים של אמא, שהייתה תמיד עצובה ונותרו בתוכי חוויות בלתי מעוכלות של אחריות יתר ועצב שעבר דרכי, כאשר אני שב הביתה לארוחת החג, מספיקה תזכורת עדינה, כגון מבט עצוב של אמא, מה שנקרא ״טריגר״, בכדי שדפוסי העבר - לחץ ואחריות יתר, למשל - יפעלו בי, ואמצא את עצמי חג סביב אמא, מותש ומתוסכל בסוף הערב, ונכנע לידיעה שנבנתה כבר בילדות ש'לעולם לא אצליח לגרום לאמא להיות מרוצה'.
"יתכן ולא אדע אפילו להסביר לעצמי, מה קרה כאן בכלל?! כך גם, במקרה של יחסי אחים המאופיינים בתחרות או קנאה תידרש נגיעה קלה בלבד בכדי להציף זיכרונות של פעם".
"חשוב לי להדגיש", ממשיכה ד"ר קרן, "שתהליך זה כלל אינו מודע. כך, חיוך זחוח של אח או תיאור מפורט של המוני הכספים שאותו אח מרוויח יכולים בין רגע להציף תחושה של בושה כעס או קנאה. העבר מקונן בנו, והוא רק מחפש כפתור זמין בשביל לבוא לידי ביטוי. הצרה היא שהעבר הינו ערמומי. איננו עושים קישור ישיר בין התגובות שלנו בהווה לבין אותם זיכרונות המאוחסנים מפעם, ונוטים לחשוב שהאחר ״אשם״ בתגובה שלנו, ולא - הזיכרונות השקטים הרעילים הללו".
לספור עד עשר עוזר?
אוקיי. אחרי שהסברת בטוב טעם לעומק את מה שקורה אצלינו בתת מודע, אז איך נוכל תכלס להתמודד עם מורכבות משפחתית בימי החגים?
"יש לא מעט דברים שיכולים לעזור לנו להתמודד עם מורכבויות שעולות בימי החג, והם משתנים מאדם לאדם. יחד עם זאת, ישנן מספר תכונות או אפיקי פעולה בסיסיים שמסייעים לכולנו.
"נתחיל במודעות ויכולת לוויסות והרגעה. אם איני ער לתגובות לא מיטביות שלי, איני יכול לשלוט בהן. זה עוזר לקחת צעד אחורה ולהסתכל על עצמי מהצד ולשאול מתוך חיבור למודעות עצמית - האם צורת המחשבה, הביטוי הרגשי וההתנהגותי שלי - האם כך אני רוצה לראות את עצמי? האם מה שאני מבטא מצוי בהלימה עם האדם שאני רוצה להיות?", ד"ר קרן עושה לרגע עצירה ומדגישה: "כמובן שניתן לחשוב את הדברים עוד בטרם החג, באמצעות התבוננות על זמני מפגש אחרונים ובחינת דרכי התגובה שלי לכל אשר התרחש.
"מכיוון שהתגובות הלא מיטביות שלנו פועלות באופן אוטומטי, נדרשת פעולת הרגעה כלשהי אשר תאפשר את המרחק מהאוטומט ושינוי דפוס התגובה כאשר טריגר מופעל ופועל ברקע.
"טריגר יכול להיות הרבה דברים, כגון ביקורת המופנית לעברנו, חיוך זחוח, או ניהול הארוחה לא כמו שאני רציתי.
"פעם היו אומרים לספור עד עשר, אבל מבחינה פיזיולוגית, עשר שניות אינן מספקות בשביל להוריד את העוררות הרגשית אשר פועלות בתוכנו. כך שהאדם נדרש לפעול באופן מתמשך בכדי להרגיע את עצמו כאשר עולה מצב רגשי של מצוקה בין אם מדובר על כעס, עצב קנאה או בושה.
"כדאי לנו לשאול מה גורם לנו להרגיש מחוברים יותר לעצמנו? חזקים יותר? פחות הגנתיים? אחרי שזיהינו מה הוא הדבר, להקפיד לעשות אותו! כך גם, לדייק - מה יאפשר לי להיות פחות באוטומט, פחות פגיע לטריגרים. לעתים זה אפילו דורש בקשה מראש מהפרטנר, כגון 'האם תוכל לעזור לי במידה ואמא שלך תכנס לקטע הביקורתי שלה?', התנהלות כזו דורשת פתיחות, תקשורת טובה ונכונות לקבל עזרה".
כמי שעבדה לא מעט עם הציבור שלנו, האם את יכולה להצביע על נקודה ייחודית בחברה החרדית שגורמת למתיחות במשפחה?
"הברכה של בית עשיר בילדים הוא גם האתגר של צורך מוגבר למלא אחר צרכים מרובים", עונה ד"ר קורן לאחר כמה שניות מחשבה, "צרכים מרובים פותחים פתח לחוויית מקבילות של חסר. בתוך עומסי החיים, זהו אתגר לראות כל ילד עם הצרכים הייחודיים שלו ולתת להם מענה ונדרשת סייעתא דשמיא רבה לצלוח את האתגר.
"כך, יכולים להצטבר חוויות של תסכול, עצב, בדידות, או פגיעה, הרבה פעמים כתוצאה מתחרותיות רבה ומחוסר תשומת לב שכאשר אינן מדוברות ומטופלות יוצרות מרחק וקשיים – בין הורים וילדים, או בין הילדים לבין עצמם. אז שימו לב לזה ונסו מראש למנוע הגעה למצבים כאלה ככל האפשר".
הכנה מראש
קיבלנו הרבה ידע וטיפים, ובכל זאת, איזה טיפ זהב את יכולה לתת על מנת לעבור את סעודות החג בשלווה ובנחת?
"לא לצפות שהכל יעבור בשלווה ובנחת! זוהי לא ציפייה ריאלית. משפחות הן חיות ותוססות: יש המון אנשים, אקשן, פעילות, תנועה, חיים ואף מתחים! ננסה לדמיין איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו בסעודה. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט באחרים, אבל אנחנו יכולים כן לנווט את עצמנו ובכך לתרום לאווירה טובה. כמים הפנים לפנים, כידוע".
מה נעשה כאשר אנחנו כבר בעיצומו של אירוע שהתפוצץ, איך כדאי להגיב?
"פסק זמן. הגוף שלנו פועל כמו איום, ותחת איום אנחנו יודעים רק להילחם או לברוח. צריך לעשות מאמץ להפסיק את המריבה – כיוון שבמצב של לחץ רב לא נצליח להגיע לעולם לפתרון הולם.
"פעלו להרגעה, מרחק, והתקרבות מחדש מתוך כוונה טובה, הם מהווים מפתח להצלחה. שיח צריך להיות מאופיין בפתיחות, בהקשבה פעילה וברצון לסקרנות לגבי חווייתו של האחר, לא רק שלי. זוהי נדיבות אשר משמרת קשר".
"שיהיה לכולם חג שמח, נעים ורגוע", חותמת ד"ר קורן את שיחתנו.