הסיפור מתחיל לפני שלוש שנים, עת גילה ר´ יצחק הלחמי, אז אברך באמצע שנות העשרים לחייו, כי הוא סובל מבעיה חמורה בכליותיו, והתגלגל עד להשבוע, שבו אחיו, ר´ שמעון הלחמי, תרם לו כליה.
בראיון בלעדי ל´שעה טובה´ פרשו השבוע שני האחים את השתלשלות האירועים, את הפחדים הטבעיים, הניסיונות, רגשות הכאב והשמחה, ברכתו של כ"ק מרן האדמו"ר מאמשינוב שליט"א והעיקר את האמונה וגם האחדות המדהימה שיחדיו עשו את הסיפור המדהים שהגיעו לשיאו ביחידת ההשתלות של ביה"ח ביילינסון, במהלך שהציל את חיי האח שלקה בכליותיו.
"לפני כשלוש שנים", מספר ר´ יצחק הלחמי לכתב ´שעה טובה´, "הרגשתי ערב אחד ברע. הופניתי לבית החולים וערכו לי בדיקות דם מקיפות. במהלך הבדיקה, גילה הרופא כי הקריאטינין (מולקולה של פסולת כימית שמופקת מחילוף החומרים של השרירים בגוף) בגופי גבוה מאד. רק לשם ההסבר חשוב לומר, כי אחוז גבוה של קריאיטינין מצביע על בעיה קשה בכליות. זהו המדד לפעילות הכליות בגוף. בגוף אדם נורמאלי הקריאטינין עומד על סביבות 1, כאשר אצלי הוא עמד על למעלה מ– 6, שזה שיעור גבוה עד להדאיג שמצביע על מצב מסוכן ביותר. הרופא שקרא בדאגה את הנתונים שלח אותי לאשפוז מיידי".
לאחר בדיקות קצרות שהספיקו לזיהוי הבעיה, הודיעו רופאי בית החולים לאברך שעולמו חרב עליו, את ההודעה היבשה כי כליותיו פסקו מלפעול. "לא תהיה ברירה", אמרו לו, "חייבים להחליף לך כליה", אמרו בטון של מי שממליצים להחליף אגזוז במכונית.
מי שנטל יוזמה היה האח ר´ שמעון, אברך יקר בעל לב זהב, שהחליט לא לוותר. "הבנו שבכדי להשיג תורם, יהיה צורך לחכות זמן רב ולא יכולתי לראות את אחי סובל", מספר ר´ שמעון. "עשינו כולנו (כל האחים) בדיקות דם ורקמות, ממנה עלה כי אני ועוד אח אחד מתאימים לתרומת הכליה. האח השני, הוא צעיר בשנים ממני, ולא רצינו להעמיס עליו את העול הזה, ואני לקחתי על עצמי בחדווה את המצווה הזו".
כאשר ר´ שמעון הלחמי אומר "בחדווה" זו לא מילה מן השפה ולחוץ, אלא דברים כפשוטם. את כל מהלכיו, עד להשתלה עצמה, הוא עשה בשמחה רבה, וכך אמרו כולם, כל בני המשפחה.
הניתוח עבר בשלום ב"ה. שני האחים הועברו למחלקת ההתאוששות של מחלקת ההשתלות בבית החולים ביילינסון בפ"ת. "אני חייב לאחי את חיי. אומר ר´ יצחק, בלעדיו לא הייתי חי היום". פה הוא עוצר מעט, ונראה כי הוא מבקש להסתיר את ההתרגשות שעוברת עליו. גם ר´ שמעון, האח התורם, טומן עיניו ברצפה, ונראה כי שניהם מתרגשים מאד מהעיסוק בעניין. ר´ יצחק ממשיך: "אין לי מילים להודות. אשתי חשבה להביא לו מתנה, אבל מה לעשות והכל מתגמד מול המעשה הנאצל, אין מתנה שתהיה שווה למתנה שהוא נתן לי. הוא נתן לי דבר שאין לו ערך ממוני או אחר, חיים!. איך אוכל לגמול לו?". ברגע זה, דמעות עמדו בעיניהם של שני האחים. "אני מבטיח לך שמעון, שאשמור על האוצר שהבאת לי. אשמור עליו מכל משמר", אמר ר´ יצחק.
"זה אח שלי", עונה לי – לו – ר´ שמעון, "אז כבר בתחילה יורדים לך רוב סימני השאלה. אך לאחר שראיתי את הסבל הגדול שהוא עבר, לא היה לי ספק שאני תורם את הכליה הזו, למרות שישנם סיכונים רבים. ומה אומר לך? ההרגשה עילאית. יצחק אמר שאת החיים לא ניתן לאמוד בכסף, אבל גם את ההרגשה המופלאה לא ניתן לקנות בכסף. אתה יודע שהיית שליח משמיים לתת חיים לאחיך. אח שלי, שעומד למות, כאשר יש לו בבית אישה ושתי בנות, איך אוכל לעמוד בפניו? אין לך בכלל שיקול לא לעשות את זה".
שני האחים מתרגשים מהעיסוק ברגשות. זאת כאשר נראה כי הם משתדלים להדחיק את רגשותיהם. אלא שלצורך הראיון, הם נחשפים מעבר למה שציפו: "אני מוכרח לציין", אומר ר´ יצחק, "ששמעון עשה כל שביכולתו על-מנת שארגיש מאד בנוח. אני נפעם, מלא הוקרה, מודה לו ואוהב אותו".
הכתבה במלואה מתפרסמת השבוע ב´שעה טובה´.
