"אלו לא המפרידים; אלו המדליקים". את המשפט הבא קלטו אוזניי בעת ששהיתי עם בני משפחתי באחד ממרכזי הקניות הגדולים בארץ. הבטתי לעבר החנות ממנה נשמע הקול, והתפלאתי לראות זוג מוכרות חילוניות נרגשות, המדברות עם שלושה בחורים נמרצים וביישנים מעט, האוחזים בארגזי סופגניות, נרות וחנוכיות ומדברים איתן על מהות החג, מדליקים את החנוכייה ושרים את שירי "הנרות הללו" ו"מעוז צור" בגרסה החילונית המלומדת בגני הילדים.
אחר כך בירכו איתן על הסופגניות. כך עברו הצעירים בין החנויות, כשבדרך מספרים לכל מי שנקרה בדרכם את סיפור הנס.
מתברר, שאת הפעילות הזו ביצעו חסידי חב"ד בפריסה ארצית, באמצעות מאות בחורי ישיבות חב"ד הפרוסות ברבי הארץ, ועל ידי בתי חב"ד ברחבי הארץ והעולם, בכל שמונת ימי החנוכה. משנודע לי על הפעילות הענפה בעקבות הסיטואציה אליה נקלעתי - המתקיימת מידי חג - הצטערתי בחושבי שדווקא את החזות האמיתית שלנו החרדים, החילונים אינם זוכים לראות, כי יש מי שדואג להעלים זאת מהם.
במקום להראות אברך, אב לעשרה ילדים, שמדליק עם בני משפחתו בקדושה ואצילות את נרות החנוכה - 'זוכים' מיליוני צרכני תקשורת בישראל לראות אדם שמאיזו סיבה לא זכה לקבל סיוע נפשי בהתאם, שאומר: "מפריע לי לראות ילדה צועדת ברחוב כי אני אדם בריא", או אברך שגוער בחיילת שכל מטרת עלייתה לאוטובוס היא כדי לעורר פרובוקציה.
חבל שבהפגנה בבית שמש לא עמדנו וחילקנו סופגניות לכל נער סקרן וכתב משועמם הרודף אחרי רייטינג, או כפי שהגדיר זאת ידידיה מאיר בתוכניתו של עמנואל רוזן, כשסיפר על העורך שאמר לכתב: "אני סוגר את המהדורה ב-7:00 בערב ועוד אין לי הדרת נשים להיום"...
ואולי אם 'הצלם היורק' אלכס ליבק היה ממלא כרסו בבצק ואת פיו בריבה - לא היה יכול לירוק על ילדה מפוחדת בת 4.
לא שאני חושב שהתקשורת תתחיל לאהוד אותנו בעקבות חלוקת סופגניות. התקשורת היא ללא ספק שמאלנית, אך לפחות נשנה את תפיסתם של כמה עשרות אלפי חילונים.
אינני נמנה על חסידי חב"ד, אך בנקודה זו אני חייב להודות שתנועת חב"ד היחידה שהצליחה למצוא את הגישה הנעימה והזורמת עם הציבור החילוני וכדאי שנלמד ממנה.
את החושך לא מגרשים במקלות, אלא באור. אם נעסוק במאחד ולא במפלג, אם ניתן יחס אוהב ולא צעקות: "שיקצע" על כל ילדה או חיילת פרובוקאטורית - התקשורת תבין בעצמה שנסחפה. אם היא לא תבין זאת – לפחות הציבור יבין כי יש גבול עד כמה אפשר לעוות את המציאות.