אחת הערים שהיו ברצועת עזה, היא בית חאנוּן שבמהלך הלחימה נהרסה כמעט כליל, באדיבות מחבלי החמאס הרצחניים, שרצחו, וטבחו במהלך שמחת תורה בעם ישראל, ולא נותר ברירה לכוחות צה"ל, אלא לפלוש לרצועה, ולחסל את כל המחבלים עד האחרון שבהם.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מעניין מה עלה בגורל 'מסגד הניצחון' העתיק הנמצא בבית חאנון המשמר אירועים היסטוריים חשובים בחבל ארץ זה.
בעבר תושבי הכפר בית חאנון טענו שהכפר מכונה על שמו של 'נבי חאנון' קדוש מוסלמי, אולם האמת היא שמקור שמם הוא על שמו של מלך עזה הסמוכה – 'חנון', שברח למצרים בשנת 734 לפני הספירה עת כבש תגלת פלאסר השלישי מלך אשור את עירו.
חנון העזתי מרד ביחד עם מלך מצרים בממלכת אשור, אלא שהמלך האשורי החדש, סרגון השני דיכה את המרד ושבה אותו ליד רפיח.
כאמור, בעבר מסגד מקומי בכפר מכונה 'א-נבי חאנון', אלא שחוקר ארץ ישראל צבי אילן, הוכיח שאת שמו ניתן ללמוד מכתובת החקוקה בלוח שיש קבוע מעל המשקוף הכניסה למסגד מצד צפון מערב, שם נמסר כי האדם שציווה לבנות את המסגד, הוא שמס א-דין סונקור, וכינהו "מסג'ד א-נצר - מסגד הניצחון".
כדי להבין איזה ניצחון מונצח במסגד, נחזור אחורה במנהרת הזמן, לימים העליזים של מלחמות המוסלמים והנוצרים על ארץ הקודש. כך בקיץ תתקצ"ט (1239) עלו בצרפת אבירים על ספינה מה שכונה לימים "מסע הצלב של הברונים", ובראשית נובמבר של אותה שנה, עלו ליבשה בעיר הנמל העתיקה יפו, ובזזו שיירה מוסלמית גדולה שהייתה בדרכה לדמשק.
מטרתם של שיירת הברונים הייתה לשקם את העיר אשקלון ההרוסה, ואלו התעודדו מהצלחתם ביפו, ונחלו מפלה מוחצת ברצועת עזה.
הכל החל כאשר הכוח הצלבני שמנה 500 פרשים וכוחות רגלים, חפץ להתקיף חטיבה מצרית בת 1000 איש, וויכוח פנימי קרע את הצלבנים. חלק מהמפקדים רצו להמתין למחנה העיקרי שהיה אמור להגיע באותו היום מיפו, ואילו אנרי רוזן באר, ואיג דוכס בוגונד ההרפתקנים חפצו להילחם מיידי, למרות שהסוסים שלהם היו עייפים, והכח המצרי היה רענן.
כך הכוח התחיל את המתקפה וחצה את נחל שיקמה (ואדי חסי), והתקדם בין בית חאנון לבית לאהיא, ונעצרו בבקעה חולית מוסתרת שם נחו טרם הכניסה ללוחמה בעיר עזה.
מקום החניה שנקבע מתוך תקוה שהגבעות החוליות יסתירו אותם מעיני האויב המוסלמי, עמד להם לרועץ, והצלבנים שעסקו כל הלילה בזלילה וסביאה לא הרגישו כיצד המוסלמים פרשו להם מלכודת מוות בשקט מופתי.
רק כאשר תרועת חצוצרות ניסרה את הלילה האפל, הצלבנים הבינו שגורלם נחרץ. מטח חיצים ואבנים ניתך על המחנה הצלבני, ופרשיו לא יכלו לנוע בחול העמוק של הבקעה.
לאחר שהקשתים הצלבנים גירשו את הקשתים המוסלמים, שוב נחלקו מנהיגי הצלבנים כיצד לנהוג בצעד הבא. גוטייה דה בריין איש יפו, שהכיר את צורת הלחימה המוסלמית, והכיר את הגאוגרפיה של רצועת עזה, דרש לסגת באופן מיידי, אלא שחבריו הראוותנים שבאו מאירופה שנים רבות אחריו, לא היו מסוגלים לסגת במהירות, מחשש שהכוחות הרגלים יישארו מאחור, ויוכרעו בחרב המצרים. גוטייה בראש צלבני ארץ ישראל, והדוכס איג דבקו בדעתם, ונסו לאחור לאשקלון, תוך שהם מבטיחים להביא תגבורת למחנה הצלבני שנותר לאחור.
הצלבנים שנותרו במערכה, החלו לתקוף את המצרים המוסלמים בפיקודו של שמס א-דין סונוקר שנקט בתכסיס עתיק יומין. הם התחפשו כנסוגים, וברחו לעבר בית חאנון, והצלבנים רדפו אחריהם, ונפלו בפח. מכל עבר צצו פרשים מוסלמים והקיפו את הפרשים הצלבנים, והקרב נהפך לטבח כשיותר מ-1200 צלבנים בהם המפקד המהולל הנרי, נפלו בקרב, והיתר בהם הרוזן אמלריך נפלו בשבי והובלו למצרים לבירה קהיר לתהלוכת ניצחון.
מפלה זו מכונה בכתבי ההיסטוריה "קרב בית חאנון" ובין היתר מי שדן בזה הוא היסטוריון התקופה הצלבנית פרופ' יהושע פראור, וצבי אילן בספרו 'סיני ורצועת עזה' שבו נעזרנו למאמר זה.
כתוצאה מקרב זה, נסוגו הצלבנים מערי החוף עד עכו, וכך הצליח מלך א-נאצר דאוד לכבוש את ירושלים, ועשרים שנים לאחר מכן, הסתיימה סופית התקופה הצלבנית בארץ ישראל, והחלה התקופה הממלוכית.
לזכר אותו ניצחון מוסלמי מהדהד, נבנה בבית חאנון מסגד שמכונה בפי ערביי הסביבה "א-נבי חאנון' ושמו המקורי של המקום, הוא 'מסגד הניצחון'. את זאת חקר תלמיד האוניברסיטה העברית בשנת תש"ו (1944) יגאל סוקניק (ולימים פרופ' יגאל ידין), על ידי כתובת בערבית הקבועה מעל משקף הכניסה למסגד כהאי לישנא:
"פקד בבניית המסגד המבורך הזה, האמיר המפואר מאוד, המפקד הגדול, המנצח, מגן האמונה הנלחם בגבולות ומגן עליהם, שמס א-דין סונקור, המהמאנדאר (הגנרל) לשעבר, אל מלך אל כאמל, ואל עדאל, בשעת מפלת הפראנג'ים – ימנע אללה עזרתו מהם בבית חאנון... בנה את המסגד... שנת שבע ושלושים ושש מאות, וכינהו בשם מס'גד א- נאצר, ולידו קבורים אלה מידידיו, שמתו מות קדושים בקרב".
שני קברי שייח' בסמיכות ל'נבי חנון', משמרים את שם הניצחון, אחד מהם הוא "שייח' אום א-נאצר", והשני "שייח' אל – אנצר".
בשנת תש"ח בקרב שכונה "מבצע יואב", כוחותינו הצליחו לכבוש את בית חאנון ושלטו על הכביש הראשי שעבר בפאתי הכפר. למצרים שנותרו צפונה באשדוד ובאשקלון, לא נותרה ברירה, והם סללו במהירות כביש על חוף הים, בעזרת רשתות וגזעי עץ על החול הטובעני, וכך בעוד חטיבת יפתח הצהלית מחכה להם בכביש הראשי, אלו חמקו להם למצרים על חוף הים. לאחר שנחתם חוזה שביתת נשק, הוחזרה בית חאנון למצרים, וכוחותינו נסוגו לאחור.