ראש הממשלה והנשיא: "המתקפה - לא הייתה שואה. הם טעו"

נאום הנשיא

"בשעה זו, שעת הזיכרון, בפתחם של "הימים הנוראים" של הישראליות - אשר מתחילים הערב ויסתיימו ביום העצמאות השבעים ושישה למדינת ישראל - הילה של קדושה יורדת על הארץ ודממה עוטפת את כל בית ישראל. אבל זוהי איננה שנה רגילה. וזה איננו יום זיכרון רגיל. השנה, מדינת ישראל נמצאת במלחמה. אנחנו נמצאים במלחמה.

מאתיים ושנים-עשר ימים חלפו מאז הטבח הנורא שביצע ארגון הטרור חמאס בתינוקות, ילדים וקשישים, נשים וגברים. מאז יצאנו למערכה "כבדת ימים וכבדת דמים" – כפי שראינו גם היום בכרם שלום, לפני שעות אחדות. מאז נחטפו אחינו ואחיותינו בידי האויב האכזר, והלב שלנו, איתם. אני מאמץ אל ליבנו את משפחות החטופים וזועק, ומתפלל, ומייחל, ומתחייב בשם העם כולו: לא ננוח ולא נשקוט עד שישובו בנות ובנים לגבולם.

אני מחבק מכאן את המשפחות השכולות, גם אלה שהתווספו היום למעגל השכול הכואב. אני מחזק את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון ומייחל להצלחתם ולשובם בשלום של לוחמינו בחזיתות השונות, ולחזרתם המהירה לביתם של התושבים המפונים; ומתפלל להחלמתם השלמה של הפצועים בגוף ובנפש.

כשאני ניצב הערב כאן, ב'יד ושם', למרגלות הר הרצל, עולה וצף בי סרטון שראיתי בעיצומה של המלחמה וריגש אותי עמוקות. בסרטון מגולמת תמצית המקום הקדוש הזה: שואה ותקומה אחוזות זו בזו, אם תרצו – חבוקות - זו בתוך זו; בדמותם של סבא ונכד, נכד וסבא. הסב – אליקים הולנדר, שורד שואה בן 96 וסגן אלוף במילואים בצה"ל. הנכד, אורי הולנדר, חייל מילואים שיצא להפוגה ראשונה מהקרבות, ובא לבקר את סבו, עם המדים ועם הנשק. הם מתחבקים. והסבא - שורד השואה – לוחש לנכדו, כשדמעות זולגות על לחייו: "ברוך השם שזיכני לראות אותך, עם נשק, מגן". ומוסיף: "אתה הניצחון שלי".

יקירינו, שורדי השואה - גיבורי התקומה, בני המשפחות ודורות ההמשך. מכובדיי ראש הממשלה – חבר הכנסת בנימין נתניהו, יושב ראש הכנסת – חבר הכנסת אמיר אוחנה ובן זוגו, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון – השופט עוזי פוגלמן ורעייתו; כבוד הרבנים הראשיים, הנשיא העשירי של מדינת ישראל - ראובן רובי ריבלין, שרים וחברי כנסת, ראשי מערכות הביטחון, המודיעין וביטחון הפנים, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, יושב ראש מועצת יד ושם הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש יד ושם מר דני דיין, שגרירים ונציגים דיפלומטיים, אזרחיות ואזרחי ישראל.

באחד-עשר באפריל 1945, כ"ח בניסן תש"ה, הגיעו כוחות צבא ארצות הברית, למחנה הריכוז בוכנוולד על אדמת גרמניה. שערי הגיהינום נפתחו. במחנה היו אז 4000 יהודים. נשים וגברים, זקנים וילדים. שרידים יחידים ממשפחות שלמות, נצר אחרון לקהילות ענפות שהיו לעפר ואפר. אחד מהם, כידוע, הוא אתה - הרב ישראל מאיר לאו שליט"א – לימים הרב הראשי לישראל ויושב ראש מועצת יד ושם.

למודי עולם של סבל ומוות, הם שכבו על דרגשים. צמאים, מורעבים, מותשים וחולים. בני משפחותיהם עונו ונטבחו, נשחטו ונשרפו. הם היו בטוחים שהם לבדם בעולם. בין המשוחררים בבוכנוולד היה גם נפתלי פירסט בן השתים-עשרה. אסיר מספר 14026 B. בתמונה הזו - האייקונית - שצולמה בבוכנוולד מיד אחרי השחרור נפתלי שוכב על הדרגש העליון, מביט קדימה. מתחתיו שוכב אלי ויזל זכרו לברכה, מענקי הרוח של עמנו ולימים חתן פרס נובל.

נפתלי פירסט נולד בסלובקיה. שלוש שנים, מגיל תשע עד שתים עשרה – הוא היה בארבעה מחנות שונים בהם אושוויץ בירקנאו, שם הופרד מהוריו. "אנחנו הגחלים שלא כלו בשריפה הגדולה. אין עוד רבים כמוני שעוד זוכרים ומסוגלים לדבר על מה שהיה שם", אמר נפתלי פעם, והוסיף: "אני מרגיש כאחרון השורדים. כמו העד האחרון".

בשבעה באוקטובר, במתקפה הרצחנית של חמאס, הייתה נכדתו של נפתלי, מיקה, עם בן זוגה אסיף ובנם בן השנתיים וחצי - נטע – בביתם בכפר עזה. הם היו סגורים בממ"ד קרוב ליממה, בלב המאפליה, בלי מים, בלי אוכל ובלי חשמל. קרוביהם וחבריהם – בהם אימו של אסיף – תמי, ובן זוגה – איתן – נטבחו; בתי השכנים שלהם הועלו באש; הם לא הפסיקו לשמוע צעקות אימה וירי. עשרה אחוזים, עשירית מהקהילה הקטנה של קיבוץ כפר עזה נספו בשבת הארורה ההיא, וקרוב לעשרים נפשות אהובות נחטפו למנהרות הטרור בעזה; ביום בו נרצחו ונטבחו הכי הרבה יהודים מאז השואה.

עם ישראל, אחיותיי ואחיי. לאורך עשרות השנים שחלפו מאז השואה, הבטחנו פעם אחרי פעם: "לעולם לא עוד", ונשבענו שהעם היהודי לא יעמוד עוד חסר אונים וחסר הגנה. ועל אף כל זאת, ובשל כל זאת, מחזות השבעה באוקטובר טלטלו את כולנו, והדהדו בלב כולנו את זוועות השואה.

גם לי, גם אצלי - התיאורים של אימהות שהשתיקו תינוקות לבל יבכו ויסגירו את מקום מחבואם; של ילדים שנקרעו מהוריהם; ושל רוצחים נתעבים – שראו בנאצים מודל לחיקוי, ועינו, שרפו וטבחו משפחות שלמות - הדהדו את הנוראים שבקורות עמנו. אבל במיוחד ביום הזה, אני מבקש שנקשיב קשב רב לדבריו של נפתלי פירסט, שלאחר הטבח אמר לנכדתו מיקה כך, ואני מצטט: "זה דומה, זה מפחיד, אין מילים לתאר את האכזריות הזאת, אבל זה לא אותו דבר. זה לא שואה". "שואה שנייה לא תהיה".

ואכן - זה לא שואה. זה לא היה שואה - מפני שהשואה הייתה התהום האפילה ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל קנה מידה. לא היה בכל תולדות משפחת בני האדם, עוד רצח עם טוטאלי ושיטתי כל כך; בהיקף גדול כל כך – חוצה מדינות ויבשות! שנמשך זמן רב כל כך, כמו שואת היהודים.

אחד מכל שלושה יהודים בעולם, נרצח בידי מכונת ההשמדה הנאצית. באושוויץ בלבד, בית החרושת למוות, סמל הזוועה, נרצחו כעשרת אלפים יהודים בממוצע ביום! אבל סדרי הגודל של השואה, הם לא הסיבה היחידה.

זה לא היה שואה מפני שיש לנו היום את מדינת ישראל, ואת צבא ההגנה לישראל. על אף שתוצאות האסון והתדהמה עדיין הולמות בנו; אנחנו לא שוכחים, שיש לנו את מה שאחינו הנספים בשואה יכלו רק לחלום עליו, רק לדמיין: מדינה וצבא משלנו. צבא שגם כעת נלחם במערכה שעוד לא תמה – על ביתנו הלאומי. בית של עצמאות ממלכתית.

אני אומר זאת באמונה שלמה וזכה - למרות האסון והאבל שעדיין מכים בנו: את הבית הזה שום-דבר לא יוכל להחריב. את העם הזה, העם שלנו, שעבר את השואה הנוראה מכל, ובנה לעצמו קוממיות במולדתו אלפיים שנה אחרי שהוגלה ממנה בכוח הזרוע – שום-דבר לא יוכל להכחיד.

אני שומע את החרדות, החששות והדאגות בקרב רבים בעם. אנשים שואלים אותי בדאגה עמוקה – מה יהיה? אני מבין את החרדות הללו, ועונה באופן חד וחלק: אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר. אני מאמין בעם ישראל, במדינת ישראל, ובחובתנו לשמור עליהם מכל משמר.

לשם כך, ביום הקדוש הזה, עלינו להתחייב יחד לשוב ולבנות את עצמנו, תוך הישענות על שלושה יסודות, שנחלשו לפני השבעה באוקטובר. ואלו הם:

• יסוד ההגנה העצמית.
• יסוד השותפות והאחדות.
• ויסוד האמונה והתקווה.

היסוד הראשון: לעולם לדעת להגן על עצמנו בעצמנו. לעולם. שעה שאיראן ושלוחות הטרור שלה תוקפות אותנו – מדינת ישראל חייבת להמשיך ולפתח את היכולות להגן על עצמה בעצמה מפני כל סוג של איום ומתקפה; עם כוח מגן איתן ומתקדם, ובריתות מדיניות – עולמיות ואיזוריות. שילוב שיבטיח לנו יתרון איכותי מוכח, ויבצר לעד את חוסננו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יסוד ההגנה נוגע כמובן גם לאחיותינו ואחינו בתפוצות ישראל ברחבי תבל, הנמצאים כיום תחת איום ומתקפה – בקהילות ובקמפוסים. אני פונה אליהם מכאן – מבירת הנצח של עמנו, ואומר: אנחנו עומדים אתכם כתף אל כתף כנגד מתקפת האנטישמיות, הטרור והשנאה שמופנית אליכם בימים אלה. מדינת ישראל אתכם. כולנו אתכם.

היסוד השני, הוא יסוד השותפות והאחדות. בל נשכח שטענתנו ההיסטורית למדינה, טענה שזכתה לגיבוי מלא ואישור של משפחת העמים ומוסדותיה – נשענת בין היתר על היותנו עם אחד, שזכאי למדינת לאום משלו. לכן, כשאני אומר אחדות - כוונתי להיותנו עם אחד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון הן לאחדות גורל והן לאחדות יעוד. כשאני אומר אחדות - אני מתכוון להיותנו עם אחד, שיש בו מגוון של עמדות, אמונות, אורחות חיים ותפיסות עולם. אחדות היא לא אחידות. ואינני מתכוון חלילה לפגיעה בתרבות הוויכוח, המחאה והמחלוקת הישראלית – שהיא חלק בלתי-נפרד מהדי.אן.איי שלנו כמדינה שיודעת לקבל הכרעות ובאופן דמוקרטי הטבוע עמוק בתוכנו.

אבל אסור לנו להתבלבל לרגע ולתת לפלגנות ולקיטוב לשלוט בנו. כי אויבינו לא מתבלבלים לרגע. אם לא נקשיב אחד לשני, אם לא נכאב אחד עם השני, אם לא נבין אחד את השני – למרות המחלוקות. אם נהפוך לקהילות, ומחנות, שכבר לא זוכרים מה מחבר ביניהם – אנחנו עלולים לאבד לא רק את עמנו האחד, אלא גם את מדינתנו האחת. עלינו לזכור כל העת: הלכידות הישראלית – הנדירה, האמיצה, היפהפיה – שראינו בחצי השנה האחרונה, בחזית ובעורף, היא דמותנו האמיתית.

והיסוד השלישי הוא יסוד האמונה, הרוח והתקווה. האמונה העמוקה בצדקת הדרך, רוח הלחימה על עתיד טוב יותר, והידיעה הברורה שהתקווה תנצח. סיפורו של סגן מפקד חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים – אלוף משנה שמחה אפלבאום – הוא דוגמה מאלפת לכך.

שמחה – אסיר מספר 78524 מאושוויץ-בירקנאו, ופרטיזן - איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא קיים את הנדר שנדר בצעדות המוות: עלה ארצה, היה ממקימי הקיבוץ נצר סרני, והפך למפקד בצה"ל. בדבריו ללוחמים תוך כדי קרבות התופת ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים, הישיר אליהם שמחה את מבטו, ואמר להם כך: "התחלתי להילחם עוד לפני שאתם נולדתם. ארבע מלחמות בארץ, ומלחמת העולם באירופה". "הכי נורא היה באירופה. הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן? הנה לכם תשובה. אני נלחם, בחורים. אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי – לא יקרה שוב". כך אמר.