הרבנית יוכבד נושא רחל בצרי ע"ה • תולדות חייה

בפטירתה, הותירה אחריה את בעלה הגאון רבי בנימין בצרי, רב הקהילה החרדית 'קרית האבות' בבאר שבע וראש מוסדות 'בית יוסף' בעיר, את שנים עשר ילדיה ואלפי בנים ובנות רוחניים, בעלי תשובה שהתקרבו ליהדות בזכותה.

הרבנית בצרי ע"ה נולדה במוצאי יום-הכיפורים, לאביה הגדול רבי רחמים בוכריס זצוק"ל, מחבר הספרים "לב רחב" על התנ"ך והש"ס. מצד אמה היא בת למשפחת כהנים המיוחסת לרבי ישמעאל כהן גדול זי"ע.

בביתה, התחנכה הרבנית ע"ה לאהבת בתורה, ליראת שמים ולמידות טובות, כאשר הוריה מסרו את נפשם למען חינוך יהודי טהור, וויתרו לשם כך על עושר גשמי וחיי נוחות.

בהיותה נערה רכה בשנים, היתה הולכת לעזור לישישות ולאימהות מטופלות בילדים, ללא קבלת תמורה. בבחורותה למדה בסמינר "אור החיים" בבני ברק, אצל הרב פרדו זצ"ל, והיתה אהובה על מורותיה וחברותיה.

לצד לימודי הקודש, עשתה חיל בלימודי התפירה. לימים, השתמשה בכשרונותיה, ורקמה בעבודת יד את גלימתו הראשונה של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כשהיא מתפללת בכל תך ותך שילדיה יזכו ללכת בדרכי הצדיק.

בהיותה בת 17 שנים, נישאה לבעלה הרב בנימין בצרי, שיבדל לחיים טובים, בן למשפחת בצרי המפורסמת, נין ונכד לרבי יהודה פתייא זצוק"ל ולבן איש חי זיע"א.

כשנתיים לאחר הנישואין, העתיקו בני הזוג בצרי את מקום מגוריהם לעיר אופקים שבדרום, ושם פעלו מתוך מסירות נפש והקרבה אין סופית למען הפצת רצון ה' ומצוותיו.

כששמעה הרבנית על-כך שמקווה הטהרה פועל רק יומיים בשבוע, הלכה וסובבה בבתי העיר להסביר את גודל המצווה וקדושת המשפחה. בתוך זמן קצר התלוננו במועצה הדתית שאין תקציב לאחזקת המקווה מרוב העומס שנוצר בזכותה. בעלה הרב בנימין בצרי, קרא עליה את הפסוק: "זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

בני הזוג העדיפו לגדל חיים של בנים ובנות לעבודת ה', והשקיעו את כוחם ומרצם לקרב עוד ועוד יהודים לדרך התורה והמצוות בדרכי נועם, תוך דוגמא אישית והקרבה אין קץ.

לפני כ-25 שנה, הגה בעלה הגדול את הרעיון להקים קריה חרדית בעיר באר שבע עבור ציבור בעלי התשובה שהלך וגדל מיום ליום. רבים גיחכו לשמע חלומותיו, אך הרבנית ע"ה עודדה אותו והאמינה ביכולתו לממש את הרעיון שאכן קרם עור וגידים ובחנוכת הקריה והכתרת הרב לפני 20 שנה נכחו גדולי הדור מכל קצוות הקשת התורנית.

במאור פניה ובאהבתה הרבה לכל יהודי באשר הוא, השיבה רבים מעוון והצליחה לקרב נשמות תועות לאביהן שבשמים. לפני פטירתה העידה הרבנית על עצמה ואמרה: "ה' עדי שאהבתי כל יהודי אהבת נפש".

אף במחלקה האונקולוגית בה שהתה הרבנית וסבלה יסורים נוראים, שכדברי הרופאים בן אנוש לא יכול לעמוד בכאבים אלו, כבשה את ליבותיהם של הצוות הרפואי שהתפעלו מאד מאישיותה הקורנת למרות ייסורי התופת ואמרו לה כי הניצוץ היהודי נדלק בהם בזכותה.

למרות מנות המורפיום האדירות שקבלה לשיכוך כאביה, דעתה היתה צלולה והיא כינסה את בניה ובנותיה ומסרה את צוואת חייה: "אני מתחננת ומבקשת שתבטיחו לי שתמשיכו להיות בני תורה אמיתיים, תהיו מאוחדים ותעזרו אחד לשני כי זו הנחת הכי גדולה שיש לי", וכן הוסיפה וברכה כל בן ובת, ואת חתניה וכלותיה, שחשו עצמם כבנים ממש בזכות הכבוד והרגישות שרחשה להם תמיד.

כולם סבבו את מיטתה יומם ולילה עד לרגע יציאת נשמתה, אשר יצאה בקריאת הפסוק, "כי ביום הזה יכפר עליכם ... לפני ה' תטהרו", בליל ט"ו לעומר, גבורה שבתפארת.

קודם פטירתה, אמרה הצדקת לבעלה הגדול שיבדל לחיים ארוכים כי היא מפחדת לעמוד בפני בית דין של מעלה, כך היתה יראת השמים שלה מוחשית כל חייה.

יום לפני פטירתה, כשהדיבור היה קשה לה מאד, הגיעה תלמידה מבנות המדרשה לבעלות תשובה לבקרה ורצתה להקריא לה קבלות שקיבלו לרפואתה. הרבנית עצרה אותה ואמרה: "לפני שאת מקריאה לי את הקבלות אני רוצה לומר לך משהו חשוב. אני לא מתייאשת ואני מאמינה שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אבל אם הקב"ה ירצה אחרת ואני לא אשאר איתכם, בבקשה תאמרי לכולם שלא ישברו ולא יחשבו שכל התפילות והקבלות לא עזרו, לכל תפילה יש את המקום והזמן שלה. ותמשיכו להתחזק ולחזק אחרות ותדעו ששום תפילה וקבלה לא הולכת לריק", וביקשה להתחזק באהבת ישראל.

בהלוויתה, השתתפו המונים כשהם מלווים אותה בדרכה האחרונה וחשים בצער רב כאילו היו ילדיה ממש.

בין הרבנים שהספידוה בדרכה האחרונה, נראו המקובל רבי דוד בצרי, אחיו הראב"ד רבי עזרא בצרי, בנה הרב משה בצרי, רב העיר רבי יהודה דרעי, אחיו חה"כ אריה דרעי, וכן בעלה רבי בנימין בצרי שביכה את אבדתו הגדולה ואמר: "שלי ושלכם - שלה הוא".

את דברי ההספד פתח ידיד המשפחה הרב חיים בנימין קובלסקי, שזכה לשמח ולעודד את המנוחה ובני משפחתה בימיה האחרונים וחיזקם בדברי אמונה. בהספדו אמר כי אישה דגולה זו הספיקה ב-54 שנותיה הקצרות, מה שלא מספיק ישיש בן 80 שנה.

בימי השבעה הגיעו המונים לנחם את בני המשפחה, נכנסו ממררים בבכי ויצאו מחוזקים באמונה שכל מה שעושה ה' - לטובה, כשהם מקבלים על עצמם להמשיך בקבלות שקיבלו לרפואתה לקיימם לעילוי נשמתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.