קורא יקר, בזמן קריאת שורות אלה חל יום השנה ה-13 של אבא ז"ל, בשבילי הוא היה המיוחד באדם, אני בטוח שישנם עוד קוראים, שגם להם אין אבא או אימא, אז מה הוא שונה מכולם, שאני מקדיש לו טור, בגלל שהוא אבא שלי, ולי יש את הבמה הזו, אז כאילו מותר לי לנצל את זה לצרכי האישים, ממש לא, אלא ישנו סיפור שמלווה אותי עשרות שנים, שהינו, אחד הסיפורים היותר מופלאים, ששמעתי על אנשי חינוך בכלל, ועליו בפרט, מן הראוי, שציבור העוסקים בהוראה וחינוך, ייקחו דוגמא מאותו הסיפור, כי לפעמים ישנו מקרה אחד בחיים, שאדם קונה עולמו בשעה אחת.
אז מעשה שהיה, כך היה, אבא זצ"ל, היה ראש ישיבה בבאר יעקב, יום אחד החליט להגיע מוקדם מבני ברק לישיבה, בזמן השכמת הבחורים, עבר חדר חדר, כשהוא כבר עטור בטלית ותפילין, באחד החדרים, ראה את אחד הבחורים משיעור ג' ישן שנת ישרים, כשהשעה כבר הייתה תחילת התפילה, נגע בכתפו אבא בעדינות, השמיע קול נהמה, נו נו, הבחור נבעת, קפץ ממיטתו, ובאינסטינקט פראי לרגע, סטר לאבא על לחיו, סטירה מצלצלת, וחזר לישון, אבא כולו נדהם מהתנהגות הבחור, יצא מהחדר, ללא אומר מילה, הלך להיכל הישיבה, התפלל עם תלמידיו תפילת שחרית, כנראה בעומדו במקומו בכותל המזרח, שקוע בשרעפיו, הרהר תוך כדי חזרת הש"ץ, מה עושים עם התנהגות נלוזה של אותו הבחור.
נשיא מוסדות הישיבה, שמע מהתקרית, ניזעק במהרה לישיבה, כינס את כל הצוות הרוחני, והחליט בשבילם, שהבחור הינו "בן סוטר ומורה" אי לכך, אחת דינו להיזרק מהישיבה, נעמד אבא על שתי רגליו, ואמר בהחלטיות רבה, אם הבחור הזה נזרק, אני הולך יחד איתו, עמלנו קשות להביא בחור זה, מאחת מעיירות הפיתוח, הוא בן למשפחה קשת יום, שאר עשרת אחיו, אינם נמנים על ציבור בני בתורה, אלא יוצאים ונכנסים בשערי בתי הכלא, הוא עלול להצטרף אליהם, הושלך הס בחדר, דברים היוצאים מן הלב, נכנסו אל לב השומעים, פנה הנשיא לאבא ושאל, אז מה כבודו מציע, ענה אבא, בתור פשרה, הבחור לא יכנס לשיעורים במשך חודש, אלמד איתו באופן אישי, נערוך בישיבה, יום עיון בנושא "מידותיו והנהגותיו של בחור ישיבה", ההצעה התקבלה פה אחד.
חלפו להם השנים, הבחור סיים את לימודיו בישיבה בבאר יעקב, המשיך באחת הישיבות היותר חשובות בירושלים, וכמו כולם, גם הוא הגיע לפרקו, לפני שנישא, בא לאבא באופן אישי, להזמינו לחתונתו, ולכבדו בברכה בחופה, מאז, כל שנה היה מתקשר בערב כיפור, ושואל, הרב בנטוב אתה סולח לי, אוי לאותה סטירה, ולאותה בושה, היה מודה לו על השארתו בעולם הישיבות, ופריחתו בעולם התורה.
לימים, וכדרך העולם, נפטר אבי ז"ל בטרם עת, ישבנו "שבעה", הבית המה מנחמים, בשעת ערב אחת, בעודנו יושבים אבלים, נכנס לו יהודי ,שחזותו מעידה עליו שהינו בר אוריין, לבוש בפראק, זקנו ארוך, עטור כובע המבורג רבני לראשו, מתיישב מולנו, האחים והדודים, מהנהן בראשו, משתתף בצערנו, ולפתע קם האיש, מבקש מכל עשרות הנוכחים, שקט, כי הוא רוצה לספר משהו, אישי, הוא מתנשם בכבדות, קשה עליו הדיבור, הוא מספר את כל הסיפור שקראתם למעלה, ואומר, בקול חנוק, כשדמעות מציפות את עיניו, אני הוא הבחור שסטר לנפטר, באתי לבקש את סליחתו בפני כולם, אבל אני משמש כיום, כראש כוילל בצפון, יש לי עשרה ילדים, כולם בני תורה, הכל, בזכותו של הנפטר, אם היו זורקים אותי, לא הייתי פה היום.
שמעו נא המורים, אנשי חינוך, העוסקים בנשמות הרכות של ילדנו, תלמדו דוגמא אישית, אולי סיפור זה יסדר לכם את הראש, וכל אלו העוסקים בהוראה, תתעסקו יותר בחינוך, תחשבו על עתיד הילדים, לא על האגו שלכם, לא על האכזבות מהתלמידים, מהסטירות שהם נותנים, תצפו מעצמכם יותר, ופחות מהתלמידים, גם כהורים, תמיד אנחנו נותנים יותר לילדים, ומקבלים פחות, גם בהוראה, צריך לתת יותר, ולצפות לפחות, לחשוב על התלמיד, החניך, כעל עולם שלם, לחשוב על איך אפשר לדאוג לעתידו, לדורות קדימה, מישהו מהקוראים כאן יכול לעמוד ולומר שאבא טעה, מבחן התוצאה הוא הקובע, לזכותו יש עשרות אלפי תלמידים, אלפי בתי ישראל שהוקמו לתפארת, בזכות השקעתו בתלמידיו ממש כאילו היו בניו, כשאחד מתלמידיו התקשה בהבנת החומר, הוא נסע איתו להתפלל בכותל המערבי, שהקב"ה יפתח את ליבו לתורה, לא שלח אותו ליועץ פדגוגי, לא המליץ לו ליטול ריטלין.
בטוחני שמי שנפש יהודית הומייה בקרבו, אז בטוח לי שזזים אצלו עכשיו כל נימי נשמתו, בזמן קריאת שורות אלו, הסיפור, אמיתי ומדויק בתכליתו ובתוכנו, למעט אפשרויות הזיהוי, השם המלא שמור אצלי, בלב פנימה, כל פעם שסיפרתי סיפור זה למאן דהוא, ספד יחד איתי כף, ואמרנו יחד, זה היה דור אחר של מחנכים, אני יחד איתכם אומר, איפה עוד ישנם אנשים, כמו האיש ההוא. אבא יקר שלי, תנוח על משכבך בשלום, ותקום לקץ הימים, כולי תיקווה, ששפתיך עכשיו דובבות בקבר, שתדע, אתה חסר לי, ולכל הדור, יבולע המוות לנצח, ומחה השם כל דמעה, ת.נ.צ.ב.ה.