לאורך ההיסטוריה קוימו ויכוחים פומביים רבים בתחומי "חקר היהדות", ברובם המוחלט מטרת וייעוד הוויכוח היה ע"י רודפי התורה והיהדות להוכיח כביכול את צדקת דרכם שלהם שר"י, ויכוחי יהדות רבים אנו מכירים בהיסטוריה מרבי מאיר בעל ההקדמות, הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, רבי יונתן איבשיץ, ועוד ועוד, המעניין בכל אלו שנדיר למצוא ויכוח או "סימפוזיון" יזום על ידי היהודים, מה שלכאורה מתמיה, היות וכשיש לך מוצר מנצח ביד אתה אמור לצאת ולפרסם אותו ברבים, ליזום פרסום שלו בכל דרך שיש כולל בוויכוחים, אך ההיסטוריה מלמדת שלא כך הם פני הדברים והיהודים לא יזמו ויכוחים לנפנוף באמת דרכם.
אדם נורמטיבי לא צריך לכאורה להגיע לוויכוח על מנת לחקור דבר, נהפוך הוא מחקרים רבים נעשים בחדרים שקטים מאוד, בספריות עם שטחים מקיר לקיר וקול דממה דקה, אבל המעניין הוא שדווקא בהיכלות התורה כאשר תכנס לבניין שקיים בו היכל תורה השקט הוא סימן של חוסר למידה, למידת התורה נעשית מתוך ויכוחים מריבות עד שנעשים שונאים זה לזה, הסוגיות הלמדניות ביותר בתלמוד בבלי המצריכות לכאורה דממה בכדי לרדת לחקרם נלמדות בהיכלי רבבות לקול שאגות ויכוחים ודפיקות על הסטנדר, ההפך הגמור מחדרי מחקר וחשיבה בכל יקום מקביל לזה בעולם הלמידה.
המשנה במסכת אבות פרק ה אומרת: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו:" מה סוד המחלוקת של ב"ש וב"ה לעומת המחלוקת של קרח? סוד הדברים הוא הקו הדק שבין מחלוקת לחקר האמת למריבה להשמעת דעה וסתירת דעת האחר, וזהו ההבדל בין מונולוג לדיאלוג, מחלוקת לשם שמים היא דיאלוג לחקר האמת, מריבה היא מונולוג השמעת דעות של כל הצדדים המעורבים בסיפור, ב"ש וב"ה חלקו בדרך של דיאלוג, קרח התנהג במונולוג ולכך המשנה מציינת רק את קרח ולא את הצד השני שלא היה קיים מבחינת קרח שזהו סוד המונולוג והמריבה.
חוקר שעוסק במחקר באופן ניטראלי יבקש לשמוע דעות הפוכות וללמוד אותם, חוקר שיעד המחקר ברור לו אך הוא בונה את הדרך להגיע למסקנה אליה הוא חותר להגיע, הוא ימעט לשמוע דעות מנוגדות לשלו, בתוככי בית המדרש מתקיימים דיאלוגים רבים לחקר בירור הסוגיה, דעת האחר היא קריטית עבור ההוגה בתורה על מנת להגיע להבנת האמת, בהעדר חברותא אזי זה מצב של מיתותא, אך מול נוצרים או כל גוי אחר אין מטרה לחקור את האמת, האמת ידוע לנו, ולכך הם אינם ברי שיח בכלל לחקור יחד איתם את מטרות העולם, כשנאלצנו להגיע לוויכוח ע"י מושלים ומלכים הוויכוח קוים לבקשתם ולא לרצוננו.
המלבי"ם במשלי פרק כו פסוק ד עוסק בסוגיה של מענה מול חוסר מענה לכסיל בסתירה בין הפסוקים שבאחד כתוב אל תען, ובפ]סוק השני כתוב ענה, ובתוך דבריו מציג המלבי"ם את יסוד הדרך לוויכוח עם כסילים ואלו דבריו:
(ד) אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה, - (ה) ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו,
כבר התבאר שהכסיל הוא הבלתי שומר חקי החכמה מפני שנמשך אחר תאותו המתנגדת לחקי החכמה, ולבעבור ישים מסוה על פניו ולהפגיע נפשו באשר חקי החכמה עומדים נגד שטף תאוותו יתור אחרי האולת, היינו להטיל ספיקות על חקי החכמה והאמונה, ואם יתוכח אדם עמו לסתור את ספיקותיו לא יפעל מאומה, כי גם הוא ידע חקי החכמה רק משליכם בחוזק יד מפני נטיית תאותו. כמ"ש ואולת כסילים מרמה, ואולת כסילים אולת, וגם אם המתוכח יערוך נגדו דברים הנודעים בחושים יאטם אזניו, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת כמש"פ שם, ולכן טוב שאל תען על אולתו, וספיקותיו, פן תשוה לו, כאילו גם אתה מסופק ומבקש להתיר הספיקות, אמנם בכ"ז הגם שאני מצוך בל תענהו בדרך וכוח - אבל בכ"ז.- תענהו על אופן שלא ידמה לו שהוא חכם אחר שלא מצאת מענה, ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכוונה להראות שהוא כסיל, ולא תענהו בדברים חריפים להראות חכמתך, ועתה מפרש מה שיענהו.
יש ויכוח, ויש מריבה, יש חקירה למטרה ויש חקיה לבירור דעת האמת, לא תמיד הסיטואציה ברורה וידוע מראש, נכון שוויכוח עם נוצרי ברור לנו מה מטרתו, אך כשנער יהודי חרדי צעיר נעמד מולנו ושואל שאלות וחוקר באמונה, האם נתייחס אליו כמו אל בית שמאי ובית הלל או נהפוך אותו לקורח ועדתו?
נער שגודל בעולם הישיבות מתחנך על ברכי האמונה התמימה שכמעט לא מאפשרת זמן של יצירת שאלות באמונה ובבירור היהדות, ואם משיך לצעוד בדרך זו כל חיו אשרי חלקו ואמונתו, התאקל הוא כאשר נער לא מקבל את הדברים באופן הפשוט והברור והדברים אינם מתיישבים על ליבו, ויסודות האמונה אינם בהירים לו וברורים לו, הוא חי בדוחק נפשי קשה ובמצוקה קשה, לשאול לרוב הוא יסרב מחשש לתגובה לא הולמת על עצם המחשבה שהוא שואל בכלל, לא לשאול מביא אותו למרד אמוני פנימי מצטבר, והתוצאה של מצב עגום זה ידוע מראש.
היוצא דופן בעניין זה של בחור חרדי החוקר את אמונתו, הוא שלא הוא ייקבע את יעד הדיון, אלא איש שיחו יקבע אותו, אם היחס יהיה בתגובה של "לא שואלים שאלות שכאלו" או " לך לפסיכולוג" או הרחקה ובידוד, אנו נגרום לשואל שייתכן שהוא מבאיי בית שמאי והלל וכוונתו טהורה, להפוך לאנשי קורח ועדתו, אם לא נקשיב לשאלה וניתן לו מענה מכובד וראוי נהפוך את הדיאלוג למונולוג, ההחלטה היא בידנו! בגישתנו! במקרה שכזה היחס שניתן לנער הוא אשר יקבע את אופי והגדרת המפגש.
לא כל אדם או ר"מ ומשגיח בישיבה יכול להתמודד עם שאלות באמונה והשקפה, לא בושה ואפילו גדולה לענות לנער שכזה אני יפנה אותך ליהודי שתוכל לשוחח איתו, אבל אם נכנס איתו בדברים והוא לא יקבל תשובות ויחס מכובד ומעודד הפכנו את הוויכוח לריב! כמה כואב לפגוש נערים טובים ומופלאים שכל חטאם היה שהעזו לגשת ולשאול שאלות שישבו על ליבם, אך הקורח שעמד מולם העדיף לקבור באדמה את התלמיד בשם האמונה, במקום להסביר לו איך משה אמת ותורתו אמת!
מעבר למתן תשובה כזו או אחרת, יש באותה שיחה והבעת הפנים לשואל חשיבות גדולה מעבר לתשובה עצמה, מבט אוהב, מחייך, מכיל, יתן מענה עמוק לנער השואל יותר מתשובה מנומקת ממקורות תורה ומדע קסומים ככל שיהיו, האקט באינסטינקט של השאלה והמשיב מעביר את המסר הגדול ביותר.
כאשר קורח ועדתו מטיחים במשה דברים קשים משה לא עונה להם! משה שותק ונופל על פניו, היה ניתן לפרש את זה ככישלון של משה כחולשה של אדם שאין לו מה להשיב כביכול, מדוע משה לא מציע להם ויכוח בכיכר העיר, הרי פשוט לנו שלמשה שעלה השמימה ואחז בכיסא הכבוד יש את התשובות הטובות ביותר מול קבוצת מחרחרי ריב ומדון, אך משה בוחר לשתוק ונול על פניו, משה מלמד אותנו מסר חינוכי לדורות על החשיבות שיש באקט האינסטינקטיבי מול השואל הרבה מעבר לתשובה טובה, משה יודע שההסברים לא יועילו אבל שתיקה ונפילה ארצה המוכיחה על כניעה מוחלטת למי ששלח אותו לשליחות חייו זו וזוהי התשובה הראשונית עוד טרם ענה להם המשלח בנפילתם אל פי האדמה בשתיקה רועמת אך המלמדת יותר מכל תשובה אחרת.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי - חיספין