כולנו יודעים שלפי התורה, את מצוות ברית המילה יש לקיים ביום השמיני להולדת הבן. ככתוב בפרשת השבוע תַזְרִיעַ : "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".
מצוות 'ברית המילה' מופיעה בפעם הראשונה בחומש 'בראשית' בפרשת 'לך לך', כאשר אלוקים ציווה את אברהם למול את עצמו.
עם זאת אין אנו עורכים 'ברית מילה' בגלל הציווי ההוא לאברהם אבינו, אלא מפני הציווי המובא בפרשת 'תזריע'.
'ברית המילה' היא ביטוי לברית נצחית שקיימת בין היהודי לאלוקיו, ולכן נדרשת זהירות יתרה בעניין.
ברית המילה היא אחת המצוות החשובות ביותר, היות שכניסתה של הנפש הקדושה לתוך הגוף נעשית בברית המילה.
לפעמים כאשר התינוק חולה, צריכים לדחות את ברית המילה בגלל חשש לפגיעה בבריאותו.
הרמב"ם מנמק זאת במילים: "שסכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן".
לכן, על אף שהמצווה חשובה ביותר, מפני החשש לבריאות התינוק, מחייבת התורה לדחות את הברית עד להחלמתו המלאה של התינוק.
בעת הברית מברכים את הוריו של התינוק שיזכו לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
כאשר הילד עדיין קטן, קל יחסית לחנכו בדרך הטובה והישרה, אך כשהוא גדל, נעשה הדבר קשה יותר.
ולכן בברית מברכים את ההורים שיזכו לגדלו בדרך הטובה ולהעניק לו חינוך טוב, לא רק כשהוא עדיין קטן, אלא גם הרבה לאחר מכן, עד ליום חתונתו ושמחת לבו.