לפני כשני עשורים וחצי זכיתי בימי בין הזמנים להיות בנופש מאורגן של ועד הישיבות במשך כמה שנים, אין לי שום ספק שמה שראיתי שם נחקק בנשמתי ומוביל אותי עד עצם היום הזה בכל ימי בין הזמנים, היו שם גדולי ישראל שחלקם כבר בעולם האמת, לצד גדולי תורה ומוסר שאיתנו עד ק"כ, ובעיקר מה ששאפתי לראותי ובנשמתי היו השיחות חולין של אותם תלמידי חכמים, הייתי ילד ולא הבנתי, אבל ראיתי, ולמדתי מזה לנצח.
מסופר על אבא אחד שהגיע עם בנו לאחד מגדולי ישראל ואמר לאותו גדול על הבן שלו, שאין לו ספק שלבן הזה יש נשמה גבוהה, והסביר "כשהבן שלי משחק בלגו הוא כל הזמן בונה תפילין ושם על הראש ומתפלל" ענה לו אותו גדול "תתחיל ללכת להתפלל בבית הכנסת והבן שלך יבנה גם דברים אחרים"... אין לי מושג כמה אמת יש בעובדה, אבל אין ספק שהמסר הוא אמיתי וחד.
בני הנוער קולטים בחיישנים שלהם גם את מה שאנחנו חושבים שהם מוסתרים, אפשר לחנך עד במסירות גדולה ובסיפור לשון הרע אחד על שולחן שבת להרוס את כל המסר, ניתן לדבר על חורבן ירושלים בגלל ביזוי תלמידי חכמים ובתגובה ספונטנית אחת נגד קהילה או רב או מנהיג להרוס הכל, ניתן לדבר על עומק התפילה ובברכת המזון אחד מנומנם ומצחקק לפגוע במסר, והאבסורד הגדול שמי שעושה את זה, זה אנחנו ההורים והמחנכים.
נשאלת השאלה אם כן אז מה זה בין הזמנים, האם זה לא מסר שנוגד את התורה, שנוגד את מסירות הנפש הגדולה שלנו לחיי תורה??
בספר "באר שבע" של רבי יששכר בר איילנבורג (נדפס לראשונה בשנת ה'שע"ד, 1614) המספר בהקדמתו: "כאשר התחלתי ללמוד... מסכת הוריות ביומי דמפגרי בהו רבנן שקורין בארצינו בין הזמנים...".
המהרש"א [חדושי אגדות] מסכת שבת דף קיט עמוד ב כותב: "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהלה גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים."
השל"ה בספרו שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבועות, נר מצוה כתב: "ואחר כך עיון בגמרא פירוש תוספת בקושיות ותירוצים. ואחר כך לתרץ כנזכר לעיל בדרכים אמיתיים. ודבר זה יהיו נוהג זמן ובין הזמנים ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם. אז תהיה תורתינו תורת ה' תמימה:
הסכנה הגדולה של בין הזמנים איננה רק ביטול התורה אלא הרוח הנושבת באוויר, אם לפני כ100 שנה בין הזמנים היה ימים שהיו יוצאים ליערות והוגים בתורה ואולי במסכתות שונות (והתמונות ידועות של גדולי הראשי ישיבות בנאות דשא על מי מנוחות של לימוד התורה) בדורנו האווירה היא שונה, וזה הבעיה האווירה לא המנוחה.
אם בעבר ראינו בבין הזמנים את שולי המחנה הופכים את לבושם היום זה כמעט תופעת היכר לימי בין הזמנים, חוזר לו הבחור מהישיבה לביתו וישר רץ אץ הוא אל המלתחה להוציא את חולצת הטריקו והקסקט ההפוך עם מכנסיים קצרות ונעלי ספורט ובכך הכריז הצורבא כי יצא אל ימי המנוחה.
האם חשבנו פעם מה המסר שעובר לאותו נער המתנדנד בעולמו כשהוא רואה את אותם נערים שפורקים עולם ברוחבה של עיר בימי הקיץ?? ולא אינני מדבר על בחורים צדיקים שבעדינותם הולכים לטיולים, לבריכה ולים, ולובשים שם לבושים מקלים, אני מדבר על אלו שלבוש זה הוא קוד ימי בין הזמנים, בכך הכריזו על היומי דפגרא שלהם, וההשלכות של זה נראות בכל צמתי הארץ, בחופי הכנרת והירדנית, ובכל פיצה רעננה או מלונית השכרת חדרי לילה במזגן, עומד לו מהצד אותו נער המתנדנד מסיבתו בין העולמות ומתבונן במה שהוא פוגש, וזה משפיע על עולמו.
אמת יש שם הרבה קידוש ה' בצורות רבות שלתפילות ברשות הרבים ועוד, אך יש גם התנהגות השלכתית מחייבת המציאות שכן מי שיחלוק על זה יצטרך להסביר מדוע כל השנה קודי הלבוש הם יהרג ואל יעבור ורבים הושלכו אל מחוץ למחנה רק בגלל צבע חולצתם.
השאלה הגדולה היא מה המנחה בימים האלו, ולא בגלל שזה בין הזמנים, אלא בגלל שזה מבחן מעמיק על ההליכות שלנו בכל השנה כולה, אם כל השנה אנחנו בחורי ישיבות לא יתכן שבימי בין הזמנים עוזבים את הדרך לתקופה... ובמיוחד בתקופה זו שכל כך הרבה שנאה מופנית אל לומדי התורה, חובה לשמור על קוד ישיבתי התנהגותי מכובד גם בחיבור איתם על כורחנו בימים הללו.
איך ניתן להעביר מסר בבית על חשיבות הימים וההקפדה על אורח חיים מקדש שם שמים גם עם הולכים בחולצת טריקו ובכל בחירה אחרת, בסופו של דבר ההתנהגות האישית היא שתקבע ולא הלבוש, אם כי שלהתנהגות החיצונית יש השפעה על הפנימיות, ולכן בשימת לב לקודים התנהגותיים ראויים ניתן לא רק לשמור על עצמנו אלא לקדש את דרכינו ונתיבותינו.
בבין הזמנים החינוך עובר מחינוך מוסדי לחינוך ביתי, אבל לא חינוך תקופתי אלא יסודי שמלמד על כל החיים ולכל החיים.
מצאנו טיפ נפלא ביסוד התשובה של רבינו יונה איך ניתן לשמר את החיים ברמה גבוהה דווקא בדברים הנראים כפחות חשובים:
"ואל ילך אדם במצות הבורא כאדם העושה במקרה פעמים עושה פעמים מניח אלא כולן יעשה בלב שלם תמיד. ואל יניח משום ענין לא מפני עצלות ולא מפני בושה כגון אם רגיל לאכול ג' סעודות שבת למצוה ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה מצוה. אל יניח המצוה מפני הבושה כי אוי לה לאותה בושה. אלא יעיז פניו ויאמר שימו ואסעוד כזית כמצות הבורא. וכן כל כיוצא בזה. ואפי' אם יהיו העולם מתלוצצים עליו מ"מ יש לו להיות כפתי בעיניהם ולא יעבור מצוה קטנה ממצות הבורא שעל זה נאמר באהבתה תשגה תמיד. כלו' באהבתה של מצוה תהיה שוגה ופתי להניח כל עסקיך ולדון בה"
אם כשיוצאים לדרך לא מוותרים על נטילת ידים, או על הידורי מצווה, וק"ו על שולחן ערוך מפורש כמו שלוש סעודות בשבת וכיוצ"ב, אז זה המסר שעובר לבן גם אם אתה עם חולצת טריקו ואולי אפילו יותר, כי הוא רואה אותך בחיי המעשה, בבין הזמנים, גם שם הוא פוגש אותך ורואה את הפנימיות שבך.
לפני מספר שנים הגיע אלי אבא עם בנו ורצה להתקבל לישיבתי, בתוך כדי השיחה הבן סיפר לי על הטיולים שהם עושים בחופש ונקב בשמות של מדינות שלא הכרתי, כששאלתי אותו מה עושים בשבת, תפילות, אז הוא הפטיר את המילה "מסתדרים" שאלתי אותו אולי בית חב"ד באזור אבל הוא ענה שאין שם (אז היה כזו מציאות..) הבנתי והמשכתי, ברבות הימים אותו תלמיד נתפס בזלזול בכבוד שבת מה שחריג מאוד אצלינו, בשיחה מעמיקה איתו הוא סיפר לי שערך השבת ירדה בעיניו כשהוא ראה את אביו בשבתות שהם בחו"ל מתיר לעצמו הלכות שבארץ הוא מקפיד עליהם.. תוך כדי שהוא מסביר בחיוך "מה שבחו"ל מחול"... הבן היה סך הכל תלמיד טוב של אביו.... אחרי מספר שיחות ולימוד ענין קדושת השבת הוא זכה להתחזק ולחזק את אביו ומשפחתו.
היראת שמים שלנו חייבת להיות בחינוך ביתי בראש ובראשונה וכל זה החל מגיל קטן מאוד, וכל יום ובכל מצב, שחלילה לא נהיה מאותם שהמרש"א זועק נגדם או השל"ה הקדוש, אלא יותר כאלו ששייכים לבעל ה"באר שבע" ואת זה התורה מלמדת אותנו בפרשת השבוע הזה:
"כבר אמרנו שמשה חזר על כל מצוות התורה ואחר כך כתב את קיצור המצוות האלה בספר, וקיצור זה ילווה את העם שבניו יחיו מעתה כיחידים לעצמם. והפסוק הפותח את הקיצור הזה הוא הפסוק המעורר עד היום הזה את התודעה היהודית בלב כל יהודי, אפילו הוא נידח עד קצה השמים וחי בבדידות ובניתוק מעמו. הוא הפסוק הראשון הנלמד על ידי ילד יהודי משהוא עומד על דעתו, והוא הפסוק האחרון שהחברים קוראים אחרי אדם מישראל כברכת פרידה לעולם האמת. הוא הפסוק שהיהודים נשאו ונושאים אותו בעולם כנס אלהים, ובו הם מכריזים שעתיד ה' לחזור ולכבוש את האנושות לעצמו; וגם איש ישראל שהתנכר לעמו לא ימהר להסיר את הפסוק הזה מלבו. הרי זה הפסוק של התודעה היהודית של ייחוד ה', ומצטרפים אליו פסוקים אחדים המסיקים את המסקנה מן התודעה הזאת. וכל מקום שיהודי נושם את נשימת חייו, מחנך את בניו וחי את חייו ברשות היחיד וברשות הרבים, כל מקום שהוא שוכב וקם, מרים את ידיו לפעולה ומעורר את רוחו למחשבה, כל מקום שהוא בונה את ביתו ומציב את שעריו, הרי פסוקים אלה מביאים לתודעתו את תפקיד חייו, את תכלית חינוכו, את מטרת שאיפותיו ברשות היחיד וברשות הרבים, את עקרונות פעילותו ואת יסודות מחשבתו, את קדושת כל חייו בבית ובקהילה. לפיכך חובה עליו לשנן את הפסוקים האלה ערב ובוקר בכל יום תמיד" - רש"ר הירש דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד
אם נזכה להשריש בהליכותינו את דברי רבינו יונה שבאהבתה תשגה תמיד, לא להתפשר גם על דברים (שנראים) קטנים, יחד עם מתיקות דברי הרש"ר הירש על החדרת האמונה הבסיסית והקבועה בכל מצב, אז לא משנה מה נלבש ואיך נלבש משנה איך נתנהג, וזה הבחירה שלנו האם ילדינו יראו את בין הזמנים כדבר של בטלה ודבר שצריך להימחק מהעולם או כזמן של חינוך ביתי מאלף ומוסר השכל לחיים.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין
מייל לתגובות: a0507333664@gmail.com