"ויישֹם בארון במצרים" הכריז הבעל קורא.
"חזק חזק ונתחזק" ענו לו הקהל.
אצל קהילות רבות בבני ישראל מכונה שבת זו "שבת חזק", על שום מה? על שום שכאשר מסיימים ספר מחמשה חומשי תורה, הקהל מכריז "חזק חזק ונתחזק".
השבת נקרא את פרשת "ויחי", ובכך נסיים את ספר בראשית, המכונה בחז"ל "ספר הישר".
שאלת תם שואל הרבי מליובאוויטש:
איך מתחברות להן שתי הכרזות "ויישֹם בארון במצרים" (מצד הבעל קורא) ו"חזק חזק ונתחזק" (מצד הקהל)?
כיצד כרזות הפכיות כ"כ, נהגות בזו אחר זו, כמעט בנשימה אחת?
כרזה ראשונה אומרת גלות "ויישֹם בארון במצרים".
כרזה שניה מכריזה תקווה "חזק חזק ונתחזק".
יש מי שיענה מיד, ובפשטות: אדרבה, מפני שהכרזת הבעל קורא "ויישֹם בארון במצרים" מסמלת גלות קשה, דווקא כעת מתאימה הכרזת "חזק חזק ונתחזק", להוסיף חיזוק ותקווה ליהודים שבגלות.
אך הרבי לא מתפשר על הסבר פשטני שכזה, גישתו הישרה והטהורה של הרבי לא מאפשרת לו לחשוב כך. לא מתקבל על הדעת - אומר הרבי - שספר בראשית יסתיים בענין שלילי כל כך, היפך הכלל הידוע "מסיימים בטוב".
לתוספת הסבר:
"ויישֹם בארון במצרים" מסמל - לכאורה - את קושי ועומק השעבוד, אפילו שביב התקוה האחרון נעלם.
טרם מותו השביע יוסף את אחיו, בבוא עת הגאולה, תוציאו אותי מכאן. בלעדי אתם לא יוצאים.
והנה, זה עתה מת יוסף, המנהיג היהודי הגדול, וכבר ליהודים אין שליטה על גופו. המצרים תפסו שגופו של יוסף הוא "המפתח" שיאפשר ליהודים בבוא העת לצאת ממצרים (בלעדיו, הם לא יוצאים. בשבועה ובפקודה - "פקד יפקד") אי לכך הגו הפרעונים רעיון פשוט ומבריק.
לאחר שהם חנטו את יוסף במלוא הכבוד, הם הכניסוהו לתוך ארון ממתכת ושיקעו אותו בנילוס. הוי אומר: נעלו את בני ישראל במצרים, וזרקו את "המפתח" (גופו של יוסף) לים.
אם עד כה היה סיכוי שנצא מכאן, נחזור לארץ אבותינו, כעת הגאולה מתרחקת, אין סיכוי ע"פ טבע הגיוני לצאת מכאן. התקוה נגנזה (בנילוס) ונגוזה.
ועל זה מכריזים "חזק חזק ונתחזק", דבר והיפוכו.
**
"עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע"
מבאר הבעל שם טוב הקדוש:
"ממנה - מתוך הצרה עצמה - יוושע", הוי אומר הישועה צומחת מתוך הצרה עצמה, הצרה עצמה נהפכת לישועה.
ועוד פירש הבעש"ט:
"צרה אותיות צהר", כי ה' מהפך הצרה עצמה למקור האור והגאולה "צהר".
יוסף, הוא היהודי שהושלך לבור, התרחק מאחיו ומעמו, אפילו הגויה התחילה איתו. לאחרי כל זה הוא בילה 12 שנים במחיצת העבריינים של מצרים (בהיותו בתוך בור הכלא במצרים), משם עלה לגדולה, כעת יוסף הוא מראשי הברנז'ה, ועוד איפה? במצרים "ערות הארץ".
למרות כל הנסיבות הקשות, הפיתויים המחרידים שחלפו לנגד עיניו, פיתויי התאוה ("אשת פוטיפר") פיתויי קנאה ונקמנות (מצד אחיו) פיתויי כבוד (בהיותו משנה למלך).
חרף כל הניסיונות, נשאר יוסף איש ישר, איש של אבא יעקב, "איש יהודי". נבדל, מרומם משאר המיצריים שטופי הזימה, כסף וכבוד לא מדבר אליו, הוא נשאר נאמן לעצמו ולעמו.
והנה הבדל יסודי בין יעקב ליוסף:
יעקב משביע את יוסף, אני מת, אל תשאיר אותי פה במצרים.
יוסף משביע את אחיו, אני מת, כשתצאו מפה תקחו אותי אתכם.
הבדל ענק הוא:
בעוד יעקב חפץ לחזור אל קבורת אבותיו, גם כאשר בניו ובני בניו במצרים.
יוסף מבהיר לאחיו, אני יוסף, היהודי ששורד את כל תלאות הגלות, ונשאר נאמן לעמו, אני איתכם "במצרים".
אל תפחדו מן הגלות, יוסף הצדיק איתכם ו"צדיק יסוד עולם" (כידוע שספירת היסוד מכוונת כנגד יוסף).
מהיכן שאב יוסף את הכוח לעמוד בכל הפיתויים והקשיים? מהתורה שלמד עם אבא יעקב. התורה האחרונה שלמד יוסף עם יעקב אביו: פרשת "עגלה ערופה", ואיתה צעד יוסף לאורך שנות גלותו ובדידותו.
וכך מבאר הרבי:
"ויישֹם בארון במצרים" שמו את עצמות יוסף, עצמיותו של יוסף (קרי: היסוד הבסיסי ממנו בנוי יוסף הצדיק) בתוך "ארון" זה רומז על ארון הברית, בתוכו יש את לוחות הברית, עליהן כתובה התורה באותיות החקיקה, באופן שאי אפשר להפריד בין האותיות לבין האבן. כך זה יהודי, התורה חקוקה בעצם נשמתו, ליהודי יש נשמה אלוקית קדושה וטהורה, והיא הולכת איתו גם לגלות "במצרים".
וכאשר יהודי זוכר מי הוא? מה היא נשמתו? "עצמות יוסף" איתו עמו בזכרונו ובתודעתו, מכאן שואב היהודי עידוד ותקוה גדולה "חזק חזק ונתחזק".
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com