משפט המחץ שהיה שגור על לשונו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק, במסיבות הפרידה שנערכו למחזורי המתמחים בבית-המשפט העליון היה: "אני מקווה שלא תספרו שום דבר ממה שראיתם או שמעתם כאן".
את הסיפור הפיקנטי הזה, כמו סודות כמוסים נוספים המעידים כי מגדל השן זקוק בדחיפות ל'טיפול שורש', חשפה העיתונאית והסופרת המשפטית, נעמי לויצקי, מחברת הביוגרפיה 'כבודו' - על אהרון ברק, והספר הסנסציוני 'העליונים' – בו נתלתה הכביסה המלוכלכת של בית-המשפט העליון, לעיני כל ישראל.
פרט מוכמן, אשר ללא ספק נכלל באזהרתו של ברק למתמחיו, "אל תספרו", הוא סיפור שליטתו של נשיא בית-המשפט העליון על היומן הממוחשב, בו מתפרסמים הרכבי השופטים הדנים בעתירות: "הרכב השופטים", תיארה לויצקי, "הוא עניין חשוב ביותר, במיוחד כשמדובר בשאלות ציבוריות עקרוניות. הנוהג אצלנו הוא שנשיא ביהמ"ש העליון קובע מי ישב בדין.
"כוחו של אדם אחד, עם כל הכבוד למעמדו, גדול ביותר. לעתים קרובות הבחירה בהרכב השופטים יכולה לחרוץ את גורל העתירה או הערעור. קביעה סובייקטיבית, הנוטה להעדיף שופט פלוני על שופט אלמוני, אינה עולה בקנה אחד עם האובייקטיביות הדרושה בהכרעת סכסוכים. באירופה נוהג זה של בחירה אישית של הרכב שופטים אינו קיים. שם מקפידים שחלוקת התיקים תהיה אקראית, והרכב השופטים נקבע קודם שיודעים באיזה משפט יישבו".
פרט מוכמן, אשר נכלל באזהרתו של ברק למתמחיו, "אל תספרו", הוא סיפור שליטתו של נשיא בית-המשפט העליון על היומן הממוחשב. לפני ביצוע ההתנתקות הורה ברק כי כל העתירות שיוגשו בעניין תובאנה מיד לידיעתו, והוא זה שיקבע את שופטי ההרכב
בפרשת ההתנתקות, באו לידי ביטוי כל עיוותי השיטה. ושוב, זכות הדיבור לנעמי לויצקי, שחשפה את השפל אליו הידרדרו 'העליונים': "קביעת הרכבים שאמורים לדון בעתירות בפני בג"צ, נקבעת על פי יומן 'ממוחשב' (המרכאות במקור – א.ב.) ולפיו השיבוץ נעשה באופן אקראי, כדי שהצדק גם ייראה.
"אך ראה פלא, לפני ביצוע ההתנתקות ברק הורה למנהל היומן כי כל העתירות שיוגשו בעניין זה תובאנה מיד לידיעתו, והוא זה שיחליט לאיזה שופט להעבירן אם בכלל. ואם יוחלט לדון בהן בהרכב, הוא זה שיקבע את שופטי ההרכב!".
תשאלו, מה הקשר בין סיפורי ההתנתקות לבג"ץ חוק טל? אם תחזיקו מעמד ותקראו את המאמר עד תום, תבינו שהקשר - או נכון יותר לומר: החבל שנכרך סביב צווארנו - הדוק הרבה יותר ממה שחשבתם. אז קחו נשימה ארוכה, כי למקרא מה שמתפרסם פה, תזדקקו לכל טיפת חמצן.
'התנתקות' בחרדית
ביום א' סיוון התשס"ח (4.6.2008), התפרסמה באכסניה זו, חשיפה שנראתה אז כמו נבואת זעם, תחת הכותרת "'שינוי' בהרכב הבג"ץ'. כמעט ארבע שנים אחרי, מובא המאמר שנית במלואו, לא כדי לומר 'אמרנו לכם', שהרי על כל פרשנות שקולעת למטרה - כמו תחזית מזג האוויר - יש לפחות שתי פרשנויות שמפספסות לגמרי.
הסיבה שלשמה נשלף הטור ההוא, בזמן הזה – היא אך ורק כדי לעורר דיון ציבורי בשאלה, הכל כך מתבקשת: האם בעתירות נגד חוק טל התקיים דיון ענייני או עוין, והאם הפלטפורמה של ביהמ"ש העליון, לא גויסה מלכתחילה, לדיון שתוצאותיו הוכתבו מראש - בבחינת סוף מעשה במחשבה רעה תחילה?
ואולי, בלי להכביר במילים, השאלה היחידה שצריכה להישאל הינה: איך אומרים 'התנתקות' בחרדית?
'שינוי' בהרכב הבג"ץ
הנה מה שנכתב כאן לפני כארבע שנים, מילה במילה. לקרוא, ולהבין היכן אנו חיים:
קולות צחוק רמים, נשמעו מספסלי בית המשפט, עליהם ישבו אנשי תנועת "גיוס לכולם", בעת שנציג הפרקליטות עו"ד ליכט, הגן על עמדת המדינה בסוגיית חוק טל. בניגוד לנהוג במקרים "בלתי הולמים" כגון אלה, לא סילקה הנשיאה ביניש את 'מבזי ביהמ"ש' מהאולם באמצעות סדרני משמר בתי המשפט, ואפילו הערה מתבקשת לא נשמעה מכיוונה. לרגע נראה היה, שהיא מצטרפת לחבורה הצוחקת, בחדווה יתירה.
מרן הגראי"ל שטיינמן, ישב בשעתו בביתו ברחוב חזון איש 5, וקרא קפיטלאך תהילים, בעת שהארכת 'חוק טל' עמדה על סדר יומה של הכנסת. לא חקיקה דתית בעלמא, הייתה מונחת על הכף, אלא גורלו של עולם התורה כולו. בכנסת, התרוצצו החברים החרדיים ועשו נפשות להארכת החוק, מתוך תחושה שמדובר בחקיקה של להיות או לחדול. תפילה עושה מחצה, החוק הוארך בחמש שנים. בחדרו הצנוע של ראש הישיבה, ולהבדיל בין הקודש לחול, בלשכותיהם המרווחות של הנציגים החרדיים בכנסת, נשמעה אנחת רווחה. לפחות לחמש השנים הבאות, ישרור כאן שקט. סברו נציגינו. סברו וטעו.
לא לחינם אמרנו תפילה עושה מחצה, ומחצה בלבד, שכן במדינת ישראל הדמוקרטית, לא נבחרי הציבור הם שקובעים את הטון. למחוקקים לא שמורה זכות המילה האחרונה. כצפוי, העותרים הסדרתיים כנגד קיום עולם התורה, מיהרו לפנות לבג"ץ. מי ומי בעותרים? עו"ד רסלר - שאת שמו המשפטי רכש על גבם של בני הישיבות. אברהם פורז - שחברו למפלגת שונאי החרדים שינוי, הוספד השבוע גם על ידי אחדים מתוכנו (מדוע ולמה? למספידים פתרונים ולא לנו), ועוד גופים נוספים וחברי-כנסת, שהמכנה המשותף שלהם אחד הוא: הכה את החרדים, ועתור לבג"ץ. מכאן ואילך, חזקה על שופטינו שידאגו להשלים את מלאכת המכה בפטיש.
ביום חמישי שעבר נערך הדיון, ומגמת השופטות שישבו בהרכב בראשותה של הנשיאה דורית ביניש, הייתה ברורה. אם לשפוט על פי הלך הרוח באולם, הן על כס השיפוט והן בספסלי הקהל, הרי שהחרדים, ולא העותרים, צריכים להיות מודאגים.
לא רק מהאווירה ששררה באולם במהלך הדיון בעתירה, עלינו להיות מודאגים, אלא גם, שלא לומר בעיקר, מההליך הבלתי שגרתי שקדם לו . גורם בפרקליטות המדינה, הפנה את תשומת ליבנו לעובדה המוזרה, ולפיה, ימים ספורים לפני שהחל בג"ץ לדון בעתירה, הוחלף ההרכב שאמור היה לדון בה. אקט טכני במהותו, אולם בנדון דנן מדובר בהרבה יותר מכך.
מוריד הטל
טכנית - בהרכב המקורי, שנקבע זה מכבר, ישבו שלושה גברים, השופטים: אדמונד לוי, יורם דנציגר ואשר גרוניס, ואילו בהרכב החדש, שהורכב ימים אחדים לפני הדיון, על ידי הנשיאה ביניש, יושבות שופטות בלבד: אילה פרוקצ'יה, עדנה ארבל, ובראשו, עומדת הנשיאה ביניש.
מהותית – שלישיית השופטות המהוללות, ובפרט הנשיאה ביניש, ידועות בעמדותיהן הלעומתיות כלפי עניינים הנוגעים לציבור החרדי בכלל ובחורי הישיבות בפרט. לעומתן, שלושת השופטים, ובמיוחד אדמונד לוי היושב על משבצת 'השופט הדתי' וכן אשר גרוניס, הינם בעלי עמדות מתונות בהרבה, ככל שמדובר בשמירה על זכויותיו האלמנטריות של מגזר המיעוט החרדי.
יתירה מזאת, יש מבין השופטים והשופטות, גם כאלו שכבר הביעו בעבר את דעתם השיפוטית ה"אובייקטיבית", באותה סוגיה ממש. היה זה, כאשר שנה וחצי לפני תום המועד לתוקפו של חוק טל המקורי, דן בג"ץ בעתירתם של אותם עותרים סדרתיים, כנגד הסדר הדיחוי שעוגן בחוק טל. שלא במקרה, הן השופט אשר גרוניס מחד, והן הנשיאה דורית ביניש והשופטת אילה פרוקצ'יה מאידך, ישבו באותו הרכב והכריעו כנגד העותרים.
אלא שנימוקיהן של שתי השופטות, היו שונים בתכלית מעמדתו של השופט. גרוניס הבהיר, כי עמדתו היא עקרונית: "עלינו לזכור", הוא כתב בהכרעת הדין, "כי זכות היתר ניתנה לקבוצת המיעוט באמצעות הכרעה דמוקרטית שנתקבלה בכנסת. משמע, קבוצת הרוב, היא זו שהחליטה ליתן את זכות היתר לבני קבוצת המיעוט", הסביר גרוניס בעגה שיפוטית, מדוע לדעתו חקיקת חוק טל, אינה מפלה.
ויש גם המשך: "לא הוכח שגיוסם של בני הישיבות לצבא יקטין במקביל, באופן יחסי ובצורה נקודתית את הנטל על מי מבין קבוצת הרוב", דחה השופט את הטענה, שכביכול הדיחוי שמקבלים בחורי הישיבות גורם לכך, שחיילי המילואים נושאים בנטל כבד יותר. השורה התחתונה לדידו של גרוניס, הייתה ברורה: "כאשר לכל אלה מצרפים אנו את העובדה שהחוק הינו פרי של פשרה חברתית, אין מקום לקבוע כי בטל הוא. אין זה מתפקידו של בית המשפט לשמש כאפוטרופוס לבני קבוצת הרוב ולהוציא עבורם את הערמונים מן האש", לאמור, החוק תקף, ללא כל הסתייגות שהיא.
לביניש ופרוקצ'יה לעומת זאת, הייתה עמדה שונה בתכלית. כזאת הקרובה לעמדת העותרים, קירבה מסוכנת. את המושג 'תורתו אומנותו' הגדירה ביניש, כ"ניצול והעדפה של קבוצה אחת על חשבון רעותה", לא פחות.
בהמשך דבריה בפסק-הדין, הסיקה השופטת כי: "האופן שבו התייחסה הממשלה עד כה לחובתה להציע כלים במסלולי השירות הצבאי והשירות האזרחי לשם ביצוע החוק, מעורר חשש כבד שמא החוק אינו ישים כלל, ואין כוונה רצינית להעמידו במבחן המציאות", ומשכך, התוצאה לדידה, ברורה. פורז ולפיד לא היו מנסחים זאת טוב יותר: "מתבקשת המסקנה כי החוק עצמו פוגע באופן בלתי מידתי, בזכות לשוויון ואינו מציב תנאים מידתיים ומותאמים להשגת תכליותיו ולמזעור הפגיעה בכבוד האדם".
תשאלו, מה הקשר בין סיפורי ההתנתקות לבג"ץ חוק טל? מסתבר שהקשר - או נכון יותר לומר: החבל שנכרך סביב צווארנו - הדוק הרבה יותר ממה שחשבתם. בלי להכביר במילים, השאלה היחידה שצריכה להישאל הינה: איך אומרים 'התנתקות' בחרדית?
רק סיבה אחת, היא מצאה, שלא לבטל את החוק כבר אז. העובדה ש"תקופת הניסיון" בת חמש השנים, עמדה לפני סיום. ביניש העדיפה לתת את מעט הזמן שנותר, על מנת לאפשר לחוק להבשיל – והבשלה מבחינת נשיאי הבג"ץ בעבר ובהווה, היא, להבדיל, הרקבה לדידם של גדולי ישראל: עזיבת עוד ועוד בחורים את ספסלי הישיבות הקדושות. "אני סבורה, כי אם במשך הזמן שבו יעמוד החוק בתוקפו לא יחול שינוי משמעותי בכל הנוגע להגשמתו, יהיה בכך כדי לבסס את המסקנה שהחוק אינו חוקתי".
גם השופטת אילה פרוקצ'יה החרתה החזיקה אחריה. בעגה נוסח זו של השופט הפייטני מישה חשין, היא קבעה כי: "החוק ודרכי יישומו נגועים כבר עתה ב'וירוס' אי החוקתיות. ניתנת שהות למדינה להתמודד עם 'וירוס' זה, שמא תוכל לו. הנטל מוטל כולו עליה. הנטל כבד מאד, והשעה דוחקת". עד כאן מפיהם ומפי כתבם של שופטי ובעיקר שופטות העליון.
מדור בייניש
אז מה היה לנו כאן? הרכב מתון יחסית, בו יושבים שופט דתי, וחבר נוסף שהביע את עמדתו הנחרצת בעד חוק טל, שמוחלף בדקה התשעים, בהרכב חדש בו יושבות שתי שופטות שהבהירו, הלכה למעשה, כי לא יאפשרו את הארכתו של חוק טל, מעבר לתקופת הניסיון הראשונית. בהתחשב בעובדה שתקופה זו חלפה עברה לה, וכעת מדובר בהארכה נוספת של החוק, הרי שיש לפנינו לא פחות מאשר, הטיית תוצאות הדיון באמצעות שינוי ההרכב.
מי שנכח בסוף-השבוע האחרון בדיון הראשוני בעתירה, לא יכל שלא להימנע מהשאלה האם הכל מכור. ביניש, השימה את נציג הפרקליטות ללעג וקלס, בהערות נוסח אלו שהופנו בשעתו לעברו של היועץ-המשפטי לממשלה, בפרשת 'הסדר הטיעון' של קצב.
הנשיאה ה"מוערכת" (תשאלו את שר המשפטים המלומד), דרשה לדעת כמה אברכים בדיוק, החלו את 'השירות האזרחי' (76, ועוד 12 בדרך), ונזפה בנציג המדינה, כשהיא מניפה את ידה בתנועת ביטול: "זה לא מספיק. מר רסלר התחיל את התהליך והוא רוצה לראות את סופו", כביכול הח"כים והשופטים, עובדים אצל רסלר, פורז, וחבריהם האנטי-חרדיים. ובעצם לא 'כביכול'. בית המשפט העליון, הרי עומד לרשותם בכל עת.
הזלזול והבעת הדעה המוקדמת נמשכו, גם כשהובהר לה, כי השיקולים היו לעיניהם של חברי ועדת חוץ ובטחון שהחליטו על הארכת החוק. העובדה שהחוק אושר ברוב של 56 תומכים מול 9 מתנגדים בלבד, גם היא לא הרשימה את כב' הנשיאה.
ביניש לא באה לשמוע, בטח שלא להשתכנע. לא לחינם היא השתחלה להרכב ברגע האחרון. בסיכומו של דיון, היא הוציאה צו על תנאי בו הורתה למדינה לנמק, מדוע לא יבוטל החוק, ולפרט את נתוני המתגייסים. נציג המדינה מצידו, הבטיח כי עוד נראה מאות מתנדבים המצטרפים לשירות האזרחי. (לתשומת ליבם של מסיימי שנת ההכרעה, שמן הסתם ייעשה מאמץ מוגבר לגייסם, על מנת לרצות את בג"ץ).
לקינוח, הרחיבה ביניש את ההרכב משלושה לתשעה שופטים, זכות השמורה לנשיא ההרכב בלבד. לא מיותר לציין, כי הסמכות למנות את חברי ההרכב החדש, מצויה גם היא בידה, וחזקה על ביניש שתדע את מי היא מרכיבה.
בכלל, אלמלא שביניש היתה יושבת בראש ההרכב, סביר להניח כי הוא לא היה מורחב, הואיל ומדובר בנושא שכבר נדון אך לא מכבר בהרכב נרחב. אבל הנשיאה דנן, ידעה כנראה מדוע יש צורך דחוף לשנות את ההרכב, משופטים לשופטות, ולתפוס פיקוד אישי, עוין בעליל.
חמישה חודשים היא נתנה למדינה להשיב, לאור העובדה שהכנסת אמורה לצאת לפגרה בקרוב. העותרים עוד ניסו לקצר את המועד בטענה, כי הממשלה ממשיכה לתפקד גם בפגרת הכנסת, וביניש השיבה: "איך שזה נראה, גם הממשלה יוצאת לחופש". הנשיאה כנראה, לא שמעה על המושג 'הפרדת רשויות'. לתשומת ליבם של חברי-הכנסת, הרכבת יצאה לדרך. לאור הדחת ה'קטר' וההשתלטות העוינת של צמד ה'מקטרות' ביניש את פרובוקצ'יה, היעד הפרובוקטיבי והמסוכן, כמו כתוב באותיות קידוש לבנה, בתחנת המוצא.
הכתובת הייתה על היומן
כל זה, לקרוא ולהאמין, פורסם לפני כארבע שנים, עם תחילת הדיון בבג"ץ בעתירה נגד חוק טל. מאז ועד שהגענו לישורת האחרונה, לפני שבוע, חלו תמורות נוספות בהרכב שדן בתיק, כאשר גם ההרכב המורחב שונה והוחלפו בו שלושה שופטים: שניים פרשו לגמלאות, ואחד הוחלף, על אף שעודו מכהן כשופט בבית-המשפט העליון.
השופטים: לוי, פרוקצ'יה וג'ובראן, שישבו בהרכב המורחב הראשוני, הוחלפו בשופטים: מלצר הנדל וחיות - כולם ממחנה "המתנגדים" (לחוק טל). פרוקצ'יה ולוי יצאו לפנסיה ולפיכך הוחלפו. השופט הערבי ג'ובראן, לעומתם, ממשיך עד היום לכהן כשופט בביהמ"ש העליון.
אם פסק-הדין היה ניתן בתקופת כהונתו של אדמונד לוי, ולא נסחב עד אין קץ והופך למסיבת הפרידה של ביניש, סביר להניח שהיינו רואים את לוי מצטרף לעמדת שלושת השופטים שצידדו בדחיית העתירה, זאת לאור עמדתו בבג"ץ הבטחת הכנסה לאברכים בו פסק בדעת יחיד (כנגד שישה בראשות הנשיאה) בנמקו כי לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא: "אותם ציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם. וגם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים.
"הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם".
בהכירנו את חלוקת התפקידים בעתירות פוליטיות מהסוג הזה, סביר להניח, כי גם את השופט ג'ובראן, כבן למיעוט הערבי - שנמנע מלהתגייס, היינו רואים בצד המתנגד לקבלת העתירה.
רק שהשופטים לוי וג'ובראן – שני תומכים פוטנציאליים בעמדה החרדית, הוחלפו בשני שופטים שצידדו בעמדת הנשיאה והביאו לקבלת העתירה, מה שהיטה את הכף לטובת המצדדים בעתירה. ולא שהייתה כאן יד מכוונת ששיחקה בהרכב תוך כדי דיון כדי להטות את התוצאה, שהרי חלילה לנו מלחשוד בכך את כבוד הנשיאה שעל מזגה השיפוטי הראוי, החף מכל נטייה פוליטית, העידו, כידוע, כל שרי המשפטים שכיהנו בתקופת כהונתה.
ניצחון 'טכני'
אבל יותר מעניינית היא התגובה, ההיסטרית למדי, של בית-המשפט העליון: ביום ט"ז בטבת התשס"ח (12 בינואר 2009), כחצי שנה אחרי פרסום המאמר 'שינוי בהרכב הבג"ץ', ובעקבות מאמר נוסף שפרסמתי בנושא, הגיעה למערכת 'קו עיתונות', תגובת דוברות מערכת בתי-המשפט ולפיה: "הכותב נטל לעצמו את החירות להשמיץ ולהכפיש שופטים של בית המשפט העליון ובפרט את נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, ובתוך כך, באמצעות הצגת פרטים לא נכונים, לשסות את דעת קהל הקוראים בבית המשפט העליון ובשופטיו".
התגובה, ההיסטרית למדי, של בית-המשפט העליון, הגיעה ביום ט"ז בטבת התשס"ח, כחצי שנה אחרי פרסום המאמר 'שינוי בהרכב הבג"ץ': "הכותב נטל לעצמו את החירות להשמיץ ולהכפיש שופטים של בית המשפט העליון ובפרט את נשיאת בית המשפט העליון"
עם גיבוי מוחלט מהמערכת, עליתי להיפגש עם ראש מערך הדוברות של ביהמ"ש העליון, עו"ד אילת פילו, והצגתי בפניה את התמונה במלואה: הנתונים על שינוי ההרכב לא נודעו לי מפי השמועה, אלא מפיו של גורם בפרקליטות המדינה שהיה מעורב בתיק.
אותו גורם (שמאז, כבר הספיק להתקדם בהיררכיית הפרקליטות), עקב בדריכות אחר פרסומי ההרכב ביומן בית-המשפט, מודע לכך שאופי תגובת הפרקליטות, יוכתב, במידה רבה, מהרכב השופטים שייקבע בעתירה. השינוי בהרכב שפורסם ביומן בית המשפט היה, לפיכך, בעל משמעות אדירה ולא פלא שלכד את עיניו ואת תשומת ליבו של מי שאמור היה להיערך להכנת התגובה.
לעו"ד פילו, שבאה לפגישה מוכנה, היו מנגד שלל טענות: מכינוי השם פרובוקציה (מאז, אכן, חדלתי), ועד לטענה כי השמטתי את העובדה שההרכב הורחב לתשעה שופטים (אמרתי לה, שהעניין דווקא הוזכר במאמר). במרכז תלונותיה – אשר ראוי לציין כי הובעו בצורה עניינית ומכובדת, עמד הטיעון כי העתירה נקבעה מלכתחילה לדיון בפני הרכב בראשות נשיאת בית המשפט העליון, וכי התיק מעולם לא התנהל בפועל בפני הרכב השופטים: לוי, דנציגר וגרוניס ונרשם תחת הרכב זה ביומן עקב כשל טכני.
הסברתי לדוברת מלאת הרצון הטוב, כי גם אם מדובר בכשל מהותי, הרי שזהו הדבר האחרון שהנשיאה תודה בו בפניה, וכי סוגיית רישום ההרכב ביומן ושינויו, לפני שהחל הדיון בעתירה, עקב "כשל טכני", היא-היא לב העניין - בדיוק כמו בפרשת ההתנתקות.
שאלת התם שהעליתי בפניה, הייתה מעין מפתח להבנת דילמת ה'טכני-מהותי': מהם אחוזי הסטטיסטיקה של 'כשלים טכניים' מן הסוג הזה? תשובה, עד היום, לא קיבלתי.
ואולי, בעצם, כולנו קיבלנו: דומה שפסק-הדין של ביניש שהתפרסם בשבוע שעבר, הוא התשובה הכי טובה.
טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'.