בגלל אבות תושיע בנים
ערב שבת קודש פרשת חיי שרה.
מוזר, ממש מוזר, להסתובב ברחובות חברון הריקים, ללא המוני אורחים, ללא אוהלים שמוצבים בכל פינה אפשרית, קרוואנים, מכוניות שפורקות עוד ועוד אנשים נושאי מזרונים, וסירים, ושולחנות מתקפלים, והמולה רבה ושמחה של בנים ובנות שמגיעים מכל קצוות הארץ והעולם לחגוג יחד עם האבות.
אנחנו מקבלים בהבנה את המצב החדש הזה, בו רחובות חברון ריקים, כי אנחנו יודעים שבה-בעת, רחובות עזה – מלאים. הם מלאים טנקים, ונגמ"שים ונמ"רים, ואש ועשן, ורבי-קומות שקרסו, והריסות בכל פינה, ומסגדים וגני ילדים שנפרצים וחושפים את מצבורי הנשק שהוסתרו בהם, ושיירות של המוני עזתים שנאלצים לברוח דרומה. רחובות עזה מלאים חיילים גיבורים וחדורי רוח קרב, הם מלאים בנחישות גדולה של עם שנלחם על חייו, וברוח גבורה של לוחמים שנכונים להקריב את חייהם, אבל לא מוכנים בשום אופן לוותר, ולא לעצור עד הניצחון הברור והמוחץ. הם מלאים באחדות של אחוות-לוחמים, שמניפים יחד אל-על את דגל ישראל, לא משני צידי המתרס, כפי שהורגלנו בחודשים האחרונים, אלא יחד אל מול הגרועים והאכזריים שבאויבינו, יחד אל מול גלי הים של עזה, הים המושמץ הזה שהיום כולם, ממש כולם, לא מוכנים לוותר עליו עוד.
וכשרחובות עזה מלאים בכל אלה, וחדרי הלב של כולנו מלאים וגדושים בכל כך הרבה כאב, ואימה, ודאגה, וגם אהבה ותקוה – מה מתבקש יותר מתפילה? תפילה כאן, במערה אשר היא פתח גן עדן, מקום שכל התפילות עולות ממנו, תפילה למען החטופים שלנו, "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה", מהמקום בו האבות והאמהות של כולנו התגעגעו אלינו והתפללו לשובנו במשך אלפי שנים, מהמקום בו ברור ופשוט כל כך שכולנו אחים, שכולנו שייכים, שכולנו כמו חברון – מחוברים. תפילה להצלחת החיילים שלנו, מהמקום ממנו יצא אברהם אבינו למלחמה הגדולה, עד חובה אשר משמאל לדמשק, להשבת השבויים כולם. תפילה לרפואת כל פצועים והפגועים שלנו, כולם, מהמקום הזה בו הקב"ה בכבודו ובעצמו הגיע לביקור חולים אצל אברהם. תפילה מהמקום בו דווקא מותה של שרה, וקבורתה – פתחו את הפתח לחיים, חיי שרה, זה בדיוק המקום שלנו עכשיו, בימים הקשים והגדולים האלה שעוברים עלינו.
תפילה שבוקעת מעומק הלב ומעומק החיבור לאבות ולאמהות שלנו, ומבקשת: "בגלל אבות תושיע בנים, ותביא גאולה לבני בניהם".
נאספנו לתפילה, בשדה המכפלה, זה המקום אשר דווקא מתוך האבל על שרה אמנו "תקומה היתה לו", בדיוק כמו התקומה אליה אנו מוכוונים כעת. על קיר המערה מוקרנות תמונות כל החטופים, ובמרכז הבמה, למרגלות ההורים של כולנו – עומדים ההורים הגיבורים של אליקים שלמה ליבמן ושל איתן אברהם מור, הורים שניכרת בהם הרוח הגדולה, הרוח האחרת של חברון, הרוח שדורשת לשחרר את החטופים אבל לא מתוך כניעה אלא להפך, מתוך הכנעה של אויבינו. נאספנו, ושיתפנו את האבות והאמהות בתפילתנו, איך אמר הרב שמואל אליהו? הם הרי נחטפו רק משום שהם הבנים שלכם, אבותינו.
על התקומה שעולה וצומחת מתוך האבל והשכול, אנו לומדים במעמד התפילה המרגש הזה גם מדבריו של אליהו, האב שבנו האחד חטוף בעזה, ובו-בזמן בניו וחתניו נלחמים במסירות נפש על אדמתה. אליהו מצביע לנו, ולעצמו, על דברי רש"י לפסוק הראשון בפרשה, על המילים "שני חיי שרה" אומר רש"י: "כולן שוין לטובה", ואליהו תמה: על איזו טובה מדובר כאן? והרי שרה ידעה עשרות שנים של עקרות, נחטפה פעמיים: ע"י פרעה וע"י אבימלך, נאלצה להתמודד עם השפחה שלעגה לה, ולבסוף הבן שילדה לתשעים שנה נלקח לעקדה – על חיים כל כך מלאי סבל, קשיים ויסורים אפשר לומר "כולן שוין לטובה?" שואל אליהו, ומשיב מעומק ליבו ואישיותו: כשמאמינים שיש מנהיג לבירה, אז יודעים בוודאות שגם הקשיים והיסורים היותר קשים אינם אלא אתגרים שמהם נצמח, נעלה ונתרומם, כיחידים וכעם.
אז הכנסת אורחים המונית, מאתגרת ומרוממת - לא תהיה לנו בחברון בשבת חיי שרה הזו, אבל אם רק נתבונן סביב נראה את רוח הכנסת האורחים וגמילות החסדים של אבותינו ואמותינו, בכל פינה, בכל בית מלון או אכסניה של מפונים, בכל צומת אליו מגיעים איכשהו חיילים, בכל מסדרון של כל בית חולים – מכל עבר ניבטים אלינו בניה ובנותיה של רבקה אמנו, האומרת "שתה, וגם לגמליך אשקה", והם משקים, ומאכילים, ומכבסים, ומחבקים, ומפנקים ועושים כל שלאל ידם והרבה יותר מזה למען המפונים, למען האבלים, למען הפצועים, וכמובן למען החיילים – יש לאבות ולאמהות שלנו במי ובמה להתגאות בימים אלה!
כל כך הרבה יופי, וחסד, ונחישות, וגבורה, ואחדות, והתפכחות צומחים דווקא מתוך המכה האנושה שספגנו, ודוקא מתוך כל האימה והאבל, ברור כבר לכל: תקומה תהיה לנו!
שבת שלום!