בערוך מפרש נפש ציון כדאמרינן בירושלמי אמר רשב´´ג אין עושין נפשות צדיקים אלא דבריהם הם זכרונם (עירובין נג. תו´ ד"ה וגשרים )
שמעון בן נזירא בשם ר´ יצחק אמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות עמו בקבר שנאמר {שיר השירים ז} וחכך כיין הטוב וגו´ דובב שפתי ישנים מה כומר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן (ירושלמי שקלים ז: )
צדיקים במותם נקראים חיים, כי מעשיהם בעולם הזה, ממשיכים לתת פירות" – עוסקים מתורתם, לומדים ממעשיהם, צדיקים שפתותיהם דובבות בקבר.
האריז"ל חי, אמנם הוא נפטר, אבל לומדים בתורתו, לומדים ממעשיו, ולכן הוא חי, הוא מקושר לעולם החיוּת על ידינו
אך בסיפורי צדיקים יש להקשיב ולשים לב וללמוד ממעשיהם כיצד אנחנו צריכים להתנהג, ולא רק לשמוע סיפורים דרך סקרנות, ורק באופן זה התועלת מרובה
ויש כיוצא בזה ביורה דעה (סימן יט). שבבדיקת הסכין המיועדת לשחוט לא מרגיש בפגימה בפעם הראשונה והשניה, ואילו בפעם השלישית מרגיש מפני ששם אל ליבו
וברצוני להדגיש כאן שני צדדים מהפחות מפורסמים לדמותו של האר"י הקדוש הנוגעים לכולנו איך יש לנו להשתדל בעבודת ה´
הא´ שמחה במצוות, והב´ עמל התורה מתורתו הקדושה של האר"י הקדוש
א. שמחה במצוות
דברים כ"ח פסוק מ"ז
תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל:
מבואר בכתבי האריז"ל שכוונת הכתוב במילים ´מרב כל´ הוא שהשמחה במצוות חייבת להיות יותר עליונה מכל השמחות בעולם (שנאמר ´כל´) והטעם כי אין שמחה שתשווה למי שמשיג מעלה רוחנית, כי זו עיקר מגמת נפשו השואפת לשלמות.
וכן אנו מוצאים במקומות רבים בגמרא תאור שמחה עצומה של ענקי הרוח בעשותם מצוות ה´
במסכת ברכות דף ט´ עמוד ב´
אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.
וכן איתא במסכת ברכות דף ל´ עמוד ב´
אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב א´´ל אנא תפילין מנחנא
וממשיכה הגמרא, ר´ ירמיה הוה יתיב קמיה דר´ זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה {משלי יד} בכל עצב יהיה מותר כתיב א´´ל אנא תפילין מנחנא
מובא בספר שער המצוות להאריז"ל (בתחילת ההקדמה ועי"ש ל"ק באריכות)
"נשמת כל אדם מחויבת לקיים כל התרי"ג מצוות ,.... וכל זמן שלא השלים התרי"ג מצוות שהם כנגד רמ"ח אברים וגידי נשמתו, הנה נשמתו חסירה מן האברים ונקרא בעל מום, ועליו נאמר " כל איש אשר בו מום לא יגש" (ויקרא כ"א)
וזה נזכר בס´ התיקונים (דף קל"א ע"ב ) "שאין לו תיקון עד שיחזור בגילגול.." ע"כ לשון קודשו
מבואר איפוא, שרמ"ח אברי האדם מקבלים חיותם מרמ"ח מצוות עשה המחיים ומשלימים אותם, והשס"ה גידים יונקים חיותם משס"ה מצוות לא תעשה. כל מצווה מזינה אבר מסוים.
נמצא כי המחסיר מצווה אחת הוא כמחסיר אבר אחד. נתאר לעצמנו שמחתו של אדם מחוסר יד או רגל לכשיגדל לו אבר חדש, הרי אין לתאר גודל שמחתו!
כך על האדם להרגיש כאשר זוכה לקיים אחת ממצוות ה´!
וכן מצאנו אצל האריז"ל שכאשר קיים מצוות ה´, שמח יותר מאשר אילו היה מוצא שלל רב! (פלא יועץ שער שמחה)
ב. יגיעה בתורה
מיגיעתו של האר"י הקדוש אנו רואים בחוש כיצד יש לעמול בלימוד התורה , ממש כמו
שאמר רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" שנאמר {יחזקאל לז} "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר {ירמיה יז} מקוה ישראל (ה´) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב´´ה מטהר את ישראל: (יומא פ"ה: )
כתב באבן שלמה בשם הגר"א: אבל באמת התורה נמשלה למקוה וכמו שמים אין מטהרים עד שכל גופו עולה בהן, כך בתורה עד שכל גופו יוכתש בהן כחרדל.
שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר י"ט י"ד)
ומעיד מורנו הרב חים וויטאל כשהיה האר"י הקדוש עוסק בלימוד התורה הקדושה שהיה יגע ביותר ללא הרף וללא לאות, עד שכל גופו פלגי מים מזיעה שהיה מתאמץ ויגע,וממש היה אז מוכח בחוש איך שתורה מתשת כחו של אדם
וכך זכה להשיא עיצה לכל עם ישראל ולהיות תומך בכל סעד רוחני
וכן מובא במסכת סנהדרין דף כ"ו עמוד ב´
הפליא עצה הגדיל תושיה{ישעיה כח} א´´ר חנן למה נקרא שמה תושיה מפני שהיא מתשת כחו של אדם
ויה"ר שנזכה ללכת בדרכיו הן בשמחה של מצווה והן בעמל התורה