שלושה ימים סוחפים באו אתמול לסיומם, במעמד מרגש שחתם את וועידת שלוחי חב"ד העולמית בניו-יורק. באולם ענק, שהצליח להכיל את אלפי השלוחים ותומכיהם, נערך ערב הצדעה למפעל היהודי חובק העולם.
הרב משה קוטלרסקי הוא האיש שמלווה את המפעל הזה במשך ימות השנה. השליחות היא בדמו. הוא זה שמנווט את האירוע כולו, שנה אחרי שנה.
הרבה נואמים היו במהלך הערב, אך נאומו של מר צבי הירש בוגולובוב, איל הון שמעניק תדיר מכספו למען מפעל השליחות, היה המרתק והמפעים מכולם.
בוגולובוב הקים קרן תמיכה ומעניק מיליונים מכספו למענם של אלפי האברכים השומרים על הגחלת היהודית ברחבי תבל.
בתחילת הדברים התבדח בוגולובוב שהוא לא מומחה גדול לנאומים, ובמיוחד באנגלית, ולכן כאשר הרב קוטלרסקי פנה אליו בבקשה לנאום, הגיב: "עזוב, אני אשלם על כל הערב". והנה בסוף הוא מוצא את עצמו שמצב שהוא גם שילם וגם עומד כאן ונואם. "זה הכוח של חב"ד".
"יש כאן חמשת אלפים איש ואנרגיה עצומה", הוא אמר. "אני אספר על עצמי. אני אדם רגיל ממזרח אוקראינה. אבי ואימי עבדו קשה כדי לפרנס את הילדים. לא ידענו דבר על היהדות. אני זוכר שהייתי בא אל סבתא אחת שלי והיו אוכלים מצות ודג מלוח. זה היה פסח. סבתא שנייה, שהתגוררה בביתנו הייתה צמה ביום הכיפורים. אם הייתה קמה מקברה הייתי מאוד רוצה לשאול אותה איך ידעה מתי יום הכיפורים, כשלא היה לה לוח שנה יהודי ושום קשר לעולם יהודי.
בשלב מסוים, נכנסתי לעולם העסקים וזכיתי להצלחה, אבל הייתי אתיאיסט גדול. באותם ימים התחלתי לראות אנשים מוזרים ברחוב. לבושים בבגדים שונים משאר בני-האדם.
זה היה אחרי 1995. חבר שלי, שהכיר את הרב של חב"ד בדייפרופטרובסק, הזמין אותי לארוחת ערב עם הרב. אמרתי לו: מה יש לי לחפש שם? אוכל לא חסר לי, ושאר הדברים שיהיו שם לא מעניינים אותי. אבל החבר חזר ואמר שהזמינו אותנו שוב. הוא אמר שמזמינים אותנו שם נשותינו. אמרתי לחבר: בוא נלך לבד. מי יודע מה יעשו לנו שם...
התשובה ששינתה את חייו
זו הייתה פגישתי הראשונה עם מי שהפך לחבר קרוב – הרב שמואל קמינצקי. למחרת באתי לבית הכנסת הישן, שנבנה עוד לפני המהפכה, כדי לבקר את הרב. ציפיתי לראות שם דבר-מה רוחני, אבל מה שראיתי שם היה בית תמחוי. עשרים בני-אדם אוכלים מרק. מאחר שאני אדם מאוד ארצי, שאוהב להבין כל דבר, שאלתי את הרב: מניין לך שכל אלה באמת נזקקים? אולי הם סתם רוצים לקבל אוכל בחינם? כאן הרב אמר לי משפט ששינה את חיי. הוא שאל: אתה היית מבקש אוכל? מי שמבקש – באמת זקוק.
החלטתי לתת לו עשרת אלפים דולר. בהמשך נתתי לו מיליונים, אבל אם הייתם שואלים אותי היום אם הייתי חוזר על מעשיי, הייתי נותן שוב כל מה שנתתי לחב"ד, אבל על העשרת אלפים דולר האלה אין לי הסבר למה נתתי אותם...
עוד אדם שהשפיע עליי מאוד הוא ידידי מר לב לבייב. ב-1997 בא לחנוך בניין בית חנה שבנה בדנייפרופטרובסק. עד אז ידעתי מה זה להכניס לכיס, והוא לימד אותי לתת. הוא לא הטיף לי, אלא הציג דוגמה אישית. למדתי שמצווה גוררת מצווה, וששכר מצווה מצווה.
ועכשיו אני מגיע לייסוד ´קרן שמחה´. בתקופה מסויימת הייתה לי ירידה גדולה בעסקים, והייתי במצב רוח ירוד. באתי אל הרב קמינצקי והוא אמר לי לכתוב לרבי. כתבתי שלושה עמודים, והכנסתי לספר של הרבי. אחר-כך אמרנו ´לחיים´, ויותר מזה אני לא זוכר ממה שהיה באותו ערב.
התעוררתי למחרת בבוקר, כשאיני זוכר דבר מכל מה שהיה אתמול. מצאתי על השולחן שלושה עמודים מתורגמים, מהמכתבים של הרבי באותם שני עמודים. אחד דיבר על בריאות, השני בעניין אחר, ובמכתב השלישי הרבי מודה למישהו על תמיכתו בשליח ואומר לו שעכשיו בא הזמן שיעזור לכל חב"ד.
"קח עשרה מיליון דולר"
העסקים התחילו להשתפר, הכסף ירד כמו גשם. כשפגשתי אחר-כך את הרב משה קוטלרסקי אמרתי לו: אני נותן לך עשרה מיליון דולר. הוא חשב שנפלתי על הראש. אמרתי שאני רציני. הרב קוטלרסקי שאל: לאיזה פרוייקט? אמרתי: קח למה שאתה רוצה. הרב קוטלרסקי הציע שייקח חמישה מיליון לתקציב השוטף של השלוחים, ובחמישה מיליון הנותרים נקים קרן לעזור לשלוחים בשמחות שלהם, שזה יהיה פרוייקט אישי שלי.
מאז מדי שנה בשנה אני מקבל אלבומים. אלבום חום בהיר ובו תמונות הילדים שנולדו באותה שנה, ולצידן מכתבי תודה ששלחו הוריהם. אלבום ירוק ובו תמונות מחגיגות הבר-מצווה של ילדי השלוחים. ילדים יפהפיים החובשים כובע בורסלינו של חב"ד. ואלבום בצבע כחול יפהפה ובו תמונות מהחתונות של בני השלוחים.
אני כבר מתחיל לחפש באלבומים של היילודים את ילדיהם של הזוגות שהתחתנו. בעוד כמה שנים אחפש אותם באלבומים של הבר-מצווה, ובעוד עשרים שנה אני מאחל לעצמי שאוכל לתת להם צ´יק לחתונות שלהם.
בזכות האלבומים האלה אני גם יכול להיות שדכן, כי יש לי את מאגר הנתונים הגדול ביותר...
באותם ימים נולד במוחי רעיון לבנות את המרכז הקהילתי היהודי הגדול בעולם. חשבתי לבנות אותו בבירת אוקראינה, קייב, אבל שם לא הצלחתי למצוא קרקע מתאימה. ואז החלטתי להקים את המרכז בעירי, דנייפרופטרוסק. אני חשבתי לעשות זאת בבירת אוקראינה, אבל ההשגחה העליונה כיוונה את הדברים שהמרכז יקום בבירת יהדות אוקראינה – דנייפרופטרוסק.
מדובר בקומפלקס של שבעה בניינים, שכל אחד מהם יאיר ביום אחר בשבוע, ובשבת יאירו כל שבעת הבניינים. וכך כל מטוס שיעבור מעל יראה את האור של המרכז היהודי.
בעבר התביישתי לצאת לרחוב עם כיפה, כיום אני לובש ציצית (וכאן, בוגולובוב מציג את הציציות שמשלתשלות ממכנסיו). כאשר חגגתי בר-מצווה לבני, בא הרב קוטלרסקי והביא עמו שתי ציציות. אחת עבור בני ואחת עבורי.
אני רוצה לסיים ולומר לכם: אינני רוצה להיות שותף בלבד שלכם, אני רוצה להיות חלק מכם!
ויש לי בקשה אחת: בקשו ממני עוד צ´קים...
