בסייעתא דשמיא, זכיתי היום להארה שמיימית.
יהודי יקר, ידיד טוב, שלח אלי היום לקראת יום השנה לרבי המזמר שיר של הרב קרליבך, מנגינה לא ידועה.
כששמעתי, נעתקו המילים מפי. המנגינה אולי לא ידועה לאחרים, אבל לי היא ידועה גם ידועה, אני הייתי נוכח ברגע שבו הולחנה, בזכותי זה נעשה.
והרי סיפור המעשה:
במסגרת מפגש בין סטונדטים חילונים ליהודים חרדים, מפגש שנועד כדי להחזירם למוטב, הביאו את הרב קרליבך לספר, לשיר, לדבר אל ליבם בדרכו המיוחדת.
אני, שהייתי עדיין נער צעיר, ניגשתי עם מעט עזות שהיתה בי אל הרב קרליבך, ושאלתי אותו: אומרים עליך שאתה שר ומזמר גם במקום שגברים ונשים רוקדים בערבוביא. נכון - אמרתי לו - אני לא מאמין ללשון הרע עליך, אבל יספר לי הרב, האמנם?
ענה לי הרב קרליבך כך: אצלי כל הבחורים והבחורות שמרקדים יחדיו, אינם אלא כבשים תועים. אצל כבשים אין הרבה הבדל בין זכרים לנקבות.
ואז פצח בניגון, זמר לכבשה התועה - כפי שקראנו לו - וזהו הניגון שלפניכם.
(את מילותיו המקוריות אני לא כל כך זוכר, אבל זה היה משהו על שובי שובי מדרכך, ומשהו על כבשה. השיר שלפניכם זה ביצוע אחר, שכנראה אבדו בו המילים).