בערך בגיל בר-מצווה, בעודי אזרח ברית המועצות ותושב לבוב, התחלתי ללמוד עברית. יום אחד התלוויתי אל שליח הסוכנות שרצה לעשות סיור בעיר. נעמדנו מול חנות גדולה ומפוארת.
"מה מוכרים פה?", התעניין השליח. נזכרתי איך אומרים בעברית "שעונים" ואמרתי לו. "מצוין", התלהב הישראלי, "בדיוק רציתי לקנות שעון יד". חרף ההפצרות שלי, האיש נכנס פנימה וראה מדפים, בוהקים וריקים כביום הרכבתם. שום זכר לשעון, ולו המצ'וקמק ביותר.
השבוע קראתי על כנס שערכו אנשי "המכון למדיניות הגיור" ומיד נזכרתי באנקדוטה הנ"ל. בערב שהתקיים ב"בית מורשה" הירושלמי נכחו ונשאו נאומים נלהבים גדולי הדור ואוהבי ישראל רבים, כגון, אלעזר שטרן, בוגי יעלון ויו"ר הסוכנות נתן שרנסקי. מטרת הדוברים הייתה ברורה ופשוטה: לרוקן את המילה "גיור" מהמשמעות העמוקה שלה, בדיוק כמו שהכלכלה הסוציאליסטית הכושלת רוקנה את מדפי החנות לשעונים.
מילא, יעלון ושטרן, שאינם בקיאים בנבכי הנפש הרוסית אשר "זכתה" להיוולד לאב יהודי ולגרום לח"כ חיים אמסלם לכתוב ספר עב-כרס בנושא. אבל מה נאמר על נתן שרנסקי שמטיף להקלות מפליגות למתגיירים, כולל הקמת מערך מסועף של בתי דין שיתחרו זה בזה, משל היו פועלים בבית חרושת בסטלינגרד?
"חייבים לפתוח את השער ליהדות בפני בני הזוג הלא יהודיים של עולי חבר המדינות", פוסק יו"ר הסוכנות. למה? כי אליבא דשרנסקי, גויה שמתחתנת עם יהודי ומסכימה להגר איתו ביחד לארץ הקודש, עושה מעשה גבורה, לא פחות, וכורתת ברית נצח עם העם היהודי.
היו"ר הנמהר שכח, כנראה, את הפתגם הסובייטי המפורסם: "היהודי אינו חפץ מותרות, כי אם אמצעי תחבורה". ר' נתן, בני הזוג הלא-יהודיים שהגיעו ארצה, עשו זאת לא משום אהבת ציון, אלא בגלל מניעים כלכליים גרידא. וכשהם מחליטים להתגייר, הם עושים זאת מן השפה ולחוץ. לא כדי לקבל על עצמם את עול התורה והמצוות, אלא כדי ליישר קו פורמאלי עם הציבור הישראלי היהודי ולחסוך מילדיהם את הצורך בקניית זוג כרטיסים לקפריסין, במידה שירצו להתחתן.
בדיוק כמו שאתה, ר' נתן – או שמא תעדיף שאקרא לך בשמך המקורי אנטולי בוריסוביץ' היית בצעירותך חבר בתנועת הקומסומול. לא כי האמנת לשקרים של לנין (אתה הרי נראה בן אדם אינטליגנטי למדיי), אלא משום שסברת שחברות שכזאת תעזור לך מבחינת חברתית-קרייריסטית.
אני מכיר כמה וכמה גרי צדק שזהירים במצווה קלה כבחמורה. הם צלחו את כל הועדות, נבחנו בכל הבחינות והיה לחלק מהעם היהודי בלי שום הקלות, בלי הכיפה הקטנה והפה הגדול של אלעזר שטרן ובלי הזקן של חיים אמסלם, בלי עזרתו של הרמטכ"ל בדימוס ובלי שתדלנותו של יו"ר הסוכנות. כי האמת שבערה בהם מסוגלת לכל המחיצות והעיכובים.
לפני שמקימים מכון למדיניות הגיור ומזמינים נואמים בעלי קשר סמלי ביותר לאורח החיים הדתי (וכזכור, הגיור הוא טקס דתי לחלוטין), תבדקו מה חושבים על מדיניות הגיור הנוכחית אותם גרי הצדק. דברו עם מדריכים במכונים לגיור, תתפסו שיחה עם רבנים ממוצא רוסי. תסתובבו בבתים של המתגיירים מבית דינו של הרב דרוקמן הטוב-לב: הם אומנם קיבלו הכשר מטעם משרד הפנים הישראלי, אך המטבח שלהם כשר הרבה פחות.
התלמוד מלמדנו, כי הגרים קשים לישראל כספחת. מה נאמר אפוא על המגיירים של "בית מורשה"? אסתפק בציון תסמינים שהופיעו אצלי באופן אישי: חרדה עמוקה שמלווה בבחילה.