בתוך כל הדרמה שהתרחשה בעומק בלתי-הגיוני-בעליל (700 מ´) וברוחב בלתי-הגיוני-בעליל (45 ס"מ), דווח באמצעי התקשורת על אמירה מעניינת של אחד הכורים שחולצו ביציאתו לאויר-העולם: "לא היינו שלושים ושלושה, אלא שלושים וארבעה - גם אלוקים היה איתנו".
אמירות מעין אלו, מקפיצות מיד אצל היהודי החרדי את השאלה הרטורית הנצחית, מדוע אי-שם בצ´ילה ואי-שם באמריקה, מזכירים את אלוקים, מודים לו ומאמינים בו. וכאן במדינה של העם היהודי, מורידים את הבס"ד, את "באור ה´" ומנהלים כל שיג ושיח בכל פורום שיהיה באופן של "נקי מחשש אלוקים".
אין סיכוי שרזי ברקאי - וסליחה שאני מזכיר אותו - יגיד "תגיד, מה החלק של אלוקים בסיפור הזה?", גם כשידובר באירוע שאין לו הסבר בדרך-הטבע. במקרים כאלו ה´ עוזר לו, ויש את מבזק-החצי שיקטע את המרואיין.
התחושה היא שברגע שמוזכרת המילה "אלוקים", מופעל מן טיימר-וירטואלי של 5 שניות למרואיין לסיים את המשפט, ויאללה לנושא הבא. המרואיין חש בטיימר שהקציבו לו, תוכלו לשים לב שבדרך-כלל הוא לא נושם בין מילה למילה, כי חבל לו על כל שניה.
ובפוליטיקה,רק תזכיר אלוקים, מתנפלים עליך אינסטנקטיבית כמה קפיצים-אוטומטיים מוכנים לשיגור, איך אתה מעיז?? הדברים ידועים ואינם צריכים הוכחות נוספות, אפילו הרב ישראל אייכלר יסכים איתי.
מדוע זה כך? מדוע אצל אומות-העולם המילה אלוקים מחליקה בקלות, וכאן שתיקה רועמת?
ובכן, הסיבה מאוד פשוטה.
כשהכורה הצ´ילאני הזכיר את אלוקים, האם זה חייב אותו במשהו? לא. להיפך, בשבילו זה מאוד נחמד לערב כח-עליון בסיפור שלו, מה שמעצים את הדרמה ומעניק לה מימד אבסטרקטי ומיסתורי. כשנשיא ארה"ב מזכיר את אלוקים, האם זה מחייב אותו במשהו? לא. להיפך, זה נותן לו תחושה של כח ובטחון, כשהוא מעמיד מאחוריו את בורא-העולם.
אבל כאן במדינת-היהודים, מאוד קשה לחברים להזכיר אלוקים, כי אז ההתחייבות היא גדולה, גדולה מאוד הייתי אומר. ולכן הם ידחקו כל נסיון להזכיר את שם-השם. לכו תסבירו להם שזה לא כזה מפחיד, וכשהם ישתכנעו, הם עצמם יסבירו לחברים שלהם. וזה מה שאכן קורה לשמחתנו.