אני בטוח שמדובר בהצהרה לא שגרתית, אבל אני לא נמנה על עדת חובבי ז´אנר הנסיעות התכופות לקברות צדיקים. לא שאני חלילה אדם כופר או קטן אמונה ל"ע ול"ע. אני פשוט מסורבל כדוב וכבד כשידה עתיקת יומין וכל תנועה בכיוון הזה של יום נדודים ארוך בסגנון: "הכר את ארצך בעל כורחך" מחלצת ממני את מיטב האנחות.
לצערי, אני מסתפק אחת בשנה בהשתרכות איטית בין ההמונים בליל ל"ג בעומר עם כל עמך ישראל למירון ובכך לצאת ידי-חובת ההשתטחות ולקיים בהידור את "כדאי הוא בשעת הדחק" לכל הדעות, אף לשיטת המחמירים. תאמינו לי, שלא הייתם רוצים לראות אותי נפלט מהמכבסה האנושית הזאת, בעוד אני מנסה להחזיר את אבריי למקומם.
אבל לא בכל יום נוחתים עליי יום הולדת של חבר והילולת האר"י ז"ל הקדוש באותו היום ממש, חמישה ימים לחודש מנחם-אב. מה גם, שזו אחת ההזדמנויות היחידות לאיחוד שלנו, להוציא השמחות שבמעוננו. כך שלמרות החום המעיק, אף אחד לא נעדר וכולם התייצבו.
היוזמה הרצינית יש לומר, אליה נרתמו מיטב החברים, הוציאה ממני (מחמת הבושה כמובן), את היכולות הלוגיסטיות שלי, כשאני מתבקש לקבץ את כל החברים לארבעת הרכבים שהרכיבו את השיירה.
ברור לכם שכשהקיבה מקבלת את מנת האנרגיה שלה היא פחות מציקה בנהיגה. למודי ניסיון, הצטיידנו במספר כריכים קלים, מים קרים ופירות טרופים לצורך "הנשנוש". פלא של ממש העצירה הקטנה הזאת בדרך להתרעננות ולחילוץ עצמות. וכמו תמיד, כשמפלס הרעב יורד, הערנות מתוגברת. אין חכמות.
בנינו, אם כבר מדברים על עצירה להתרעננות בנסיעות ארוכות, אין אדם דתי או חרדי שלא מכיר את הדרך בעיניים עצומות לכיוון המקומות הקדושים בצפת, כמו גם את תחנות הרענון הקבועות הפזורות בדרך. למקצרים דרך כביש 6, תחנת הדלק לכיוון צפון כמובן וצומת המוביל האלמותי. בחזרה דרומה, תיתקלו בד"כ בתחנת הדלק שמול זיכרון יעקב, רגע לפני העלייה לכביש החוף.
"מנחה ברשב"י" נזרק שם הקוד והשיירה יצאה לדרך. יש שיקראו לזה דרך, אולם הפקקים שקידמו את פנינו באותו סוף השבוע היו קשים מנשוא, ייסורי איוב של ממש לנהגים שבנינו.
אני דווקא חשבתי שכל זה היה כדאי. אין מה לומר, העולם נראה יפה הרבה יותר כשאתה מצליח להגיע בכוחות עצמך לציון של רשב"י הקדוש, ללא עזרת הדחיפות והאלונקות בל"ג בעומר. מנחה נינוחה שכזאת ברחבת ציונו של רשב"י לא זכורה לי מזה שנים.
דא-עקא, עקב המלמול המתמשך של מזמורי התהילים, נאלצנו מיד עם הגיענו לצפת, לתור אחר מסעדה במדרחוב הצר והמתמשך בכדי להשקיט את רעש מיצי הקיבה שהתערבלו והתערסלו להם בגופנו באיטיות מתישה.
אבל ככה זה כשמדובר בחמישה-עשר חברים שלולא המפגש הזה, הסיכוי להיפגש יחד הוא נדיר ושואף לאפס. כל אחד עם החבילה שלו, אתם יודעים איך זה.
מסתבר שבצפת טרם עיכלו מחזה שכזה וזה למרות שהתרענו והודענו מראש שגדוד של חמישה-עשר בוגרים ושישה ילדים היפראקטיביים נמצא בדרכו למסעדה. בנוגע לילדים, שהיוו מטרד לא קטן וכאב ראש גדול, הקדמנו רפואה לכמה בצורת תשבצים ועיתוני קומיקס חינוכיים שהוציאו מהם ריכוז מקסימאלי ולבסוף צניחה ישירה ומהירה כשפיהם פעור לרווחה בנשימות קצובות.
במסעדה, הסיפור כבר היה מצחיק יותר מהדרך. המלצרית החביבה שקידמה את פנינו ניסתה לשווא להשתלט על ההזמנות שהתעופפו לעברה בסטריאו מחריש אוזניים. תוסיפו לזה קלקול קיבה (ישן, לא בגלל האוכל שהוגש במקום) של אחד מהחברים, שישה ילדים שסובלים מהיפראקטיביות ומחוסר ריכוז ניכר והנה לכם הסיוט בהתגלמותו.
טוב שהעלייה התלולה למקווה ולציונו של האר"י מיתנו קצת את האנרגיות. בכל זאת מדובר בקיץ ישראלי. ובחום ובדוחק שנוצרו סביבות לציון, העייפות החלה לתת את אותותיה.
כמה נבון היה לעצור בתחנת הדלק שלמרגלות צפת לרענון ולאחר מכן לרענון נוסף בתחנת הדלק בכביש 6 לכיוון דרום. גם הרווחנו על הדרך תפילת ערבית במניין עם קבוצה נוספת של מתפללים שחזרו כמונו מציונו של האר"י, וגם תמונות למזכרת מהאיחוד הנדיר של החבורה הגדולה שלנו.
התחשבות בלתי מוסברת מצידי מנעה ממני מלתעד את החברים שרועים על מושבם חגורים ורדומים, כשהחלון שלצידם משמש להם ככרית אורטופדית. הילדים גם הם נאלצו לזנוח בהדרגה את עיסוקיהם ולשמוט ראשים בקצב משביע רצון.
המנוחה הטוטאלית הזאת לא אירעה בדרך נס או כתוצאה מתפילותינו במקום.
פשוט מאוד, כבר בלילה שלפני, בעצה אחת עם בעל השמחה הוחלט בצעד חכם ונדיר מאין כמוהו, לצרף לקבוצה חבר מגזע הכוהנים שלא יכול היה להיכנס בגופו לבתי העלמין ובכך השארנו אותו בעצם מאחור כנהג תורן, בשינה ענוגה אל מול תריסי המזגן ברכב. היה קצת מבאס שהוא, "הכהן הגדול מאחיו..." לצורך מילוי מצבריו כהכנה לנהיגה בדרך חזרה הביתה, התרווח לו בשכיבה ברכב המפואר, בעוד אנחנו משחזרים את הטירונות מלפני עשרים שנה...
לפני העצירה בכביש 6 למנוחה ולחילוץ עצמות וחושים, נשמעו בתחילה קולות חוסר שביעות רצון, בעיקר בגלל מחוגי הזמן שדחקו אותנו היישר לבוקרו של יום שישי. אולם למרבה ההפתעה, בזמן אמת, הודו כולם לקדוש ברוך הוא על הבינה שהכניס בתוכנו במהלך הזה שהביא את השלווה הרצויה ואת הערנות האופטימאלית לעיננו בשובנו לציון.
