אלול!
זעק בעל התפילה כשברך את החודש בשבת האחרונה, ובראש חלפו המחשבות על גדולי ישראל אשר היו רועדים למשמע ההכרזה – הנה יום הדין קרב ובא.
ואולי לא בכדי התמזגו להם הרגעים של ימי סליחה וחשבון נפש, ברגעים בהם מפקידים הורים את ילדיהם בספסלי בתי המדרשות, בשאיפה לראות מהם גדולות ונצורות.
כי כמידי שנה אלול זה גם רגעים של התחדשות, של פתיחת שנה, של התחלה חדשה.
ביום שני הם יפגשו בשטיבלאך המקומי רגעים לפני שיארזו את מזוודותיהם ויעלו לאוטובוס שיוביל אותם לבית החינוך ל'ישיבה' לקראת השנה החדשה. ובבית הכנסת הם יעמדו בתפילת הלל, ראש חודש 'אלול', ושניהם יזעקו יחדיו 'אנא ד' הושיעה נא, אנא ד' הצליחה נא' בתפילה עם תקווה גדולה לקראת השנה שהנה עוד רגע מתחילה.
אך העומד מן הצד יבחין שאומנם המילים הם אותם המילים, התפילה אותה תפילה, אך הכוונה כל כך שונה.
האחד מתחיל שיעור א' בישיבה הגדולה, והשני מתחיל כבר שנה שניה.
לאחד 'זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו',
והשני כבר מבין ש'טוב לחסות בד' מבטח באדם'.
אני רוצה הפעם להקדיש את הדברים דווקא לאלו שמתחילים את השנה אך בעצם ממשיכים כי זו לא התחלה ממש חדשה..
אולי נקדיש מחשבה לרגעים על כל אלו שמתחילים שוב שנה חדשה, אך הפעם כבר בהיסוס בדאגה, האם יצליחו להגשים את רצונם, או רק לרצות את המערכת..
אולי הפעם ימצאו את מקומם, אולי ירגישו טעם לראשונה, או שוב יראו איך 'הים ראה וינס הירדן יסב לאחור'
הם זוכרים איך זעקו לו 'מה לך הים כי תנוס' אמנם ללא מילים, אבל הם נתנו כל כך הרבה סימנים אבל מסביב לא כ'כ שמו לב.. לא ראו, לא שמעו..
והנה תפילת 'הלל' והמילים פורצות עם בכי ללא דמעות 'מן המצר קראתי' 'כי אני עבדך.. ובשם ד' אקרא'
אז נזכר באותו זקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור, ואחת , תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום
ונשאל את עצמנו האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור?
וכנראה שאין, מכיוון שרק ע''י ההתמודדות עם ה''תחילתה קוצים'' מגיעים אל סופה מישור.
אבל אם נתבונן ונשים לב, האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים, אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעיין.
אכן כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בד''כ קוצים, אבל אין צורך לעבור דרך שלמה של קוצים בכדי להגיע למישור.
די לנו בתחילתה קוצים, ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תיהיה מישור.
וזו המשימה שמוטלת עלינו.. על המחנכים, על האנשים שבידם להעלים את אותם הקוצים ולייצר זר של שושנים, לסלול את הדרך בחשיבה מעמיקה על התאמה אינדיבידואלית לכל נשמה,
אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים, נזכור שכל נפילה זו אות מצוקה, נזכור שאין ילד רע, שאין ילד שאינו רוצה את ההצלחה, נזכור שמאחורי כל התנהגות לא ראויה מסתתרת נשמה עם סיפור ועלינו לנסות לראות את כל התמונה.
ואין אלו הדברים הצדקה או הבנה אוטומטית לכל התנהלות שאינה כשירה, אך יש פה רצון להפעיל מערכת תמרורי אזהרה, לבל יהיה ידינו קלות על ההדק, או יותר מכך מפינו יפלטו משפטים ודברי תוכחה שלא רק שאינם מועילים אלא מובילים לפעמים לתהום הנשיה.
ואז בעוד שנה כאשר שוב יפגשו להם נערים בתחילת שנה חדשה בתפילת הלל יבקשו יחד שיפתחו להם שערי צדק אבא בם אודה קה.
ומן הצד תעמוד אם הבנים שמחה הללוקה.
"והחי ייתן אל ליבו.."