כך הופתעתי שהתפילה הארוכה הסתיימה // חנני ברייטקופף

אלו בדרך כלל סוג השאלות שנשאלות כשאנו פוגשים איש את רעהו אחרי ראש השנה.

למגזין המלא - כנסו כאן

האמת, לא קל לשבת או לעמוד בבית כנסת במשך שבע שעות רצופות עם קידושון קטן באמצע, ולהתפלל את תפילות החג. נכון, כולנו רוצים להתקרב לריבנו של עולם ביום הדין, שיקבל את תפילתנו ויחתום לנו שנה טובה. יש מי שלא רוצה? אין.

אבל ההרגלים, אוח ההרגלים שלנו, של לא לשבת יותר מעשר דקות באותו מקום, או בכלל, לא לדבר במשך כמה שעות דיבורים בטלים, (מי מסוגל?) זה הופך את השהות הממושכת בבית כנסת למשהו מורכב, שאיכשהו אנחנו צולחים את זה מדי שנה בשנה.

השנה, אני חייב להגיד לכם, התפלאתי שהגיעה השעה 14:00 והתפילה הסתיימה.

ולא, זה לא בגלל היראת-שמים שלי, החזן הנפלא, המזגן המשובח שהיה או הקידוש המפנק. לא, פשוט לא. השנה עברתי חוויה מיוחדת והחלטתי לשתף אותה קבל עם ועדה כדי שאולי החוויה הזו תעבור גם אצלכם בתפילת יום הכיפורים, הארוכה עוד יותר ובלי קידושון באמצע.

• • •

במהלך תפילת שמונה עשרה, הרי יש את הקטעים שאנו אמורים כל השנה, שלוש פעמים ביום, כמו הברכות של גבורות ויש גם את הקטע האחרון בתפילה - מ'מודים' עד 'עושה השלום', שגם אותו אנחנו מתפללים כל השנה.

בעוד בתפילות הראשונות בשמונה עשרה של ראש השנה, ישנה עדיין התרגשות מסוימת באוויר, התפילה החדשה של 'ובכן תן פחדך' וכל הקטעים המרגשים של המלכת השם שבהמשך, זה מרגש, זה שונה, אנחנו מתעכבים על כל אות ואות, בקלות.

אבל מה קורה כשאנחנו מגיעים ל'מודים'? שוב אנחנו חוזרים, כביכול, ל'ארציות', למה שאנחנו מורגלים כל השנה, ואנחנו לא מרגישים פה משהו מיוחד.

לכן, החלטתי השנה לנסות להתרגש גם מהקטעים המוכרים יותר, לא אלו שעוסקים במלכויות ושופרות אלא בקטעים מהיומ-יום, אלו שנתפסים כ"פשוטים" אל מול הפתיחה של תפילת העמידה.

וזה היה נפלא, עולם שלם של בקשות ותודות.

כשהגעתי ל'אלוקי נצור', אמרתי "וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם", למרות שאני אומר את הקטע הזה כבר הרבה מאוד שנים, רק בתפילת שחרית של היום הראשון של ראש השנה נפל לי האסימון.

לכאורה, על מה אנחנו מתפללים? אם מישהו חושב עלי רעה - זו בעיה שלו, למה דווקא בברכה האישית הזו אני צריך להתפלל שהקב"ה יפר את עצתו של מי שחושב עלי רעה, מה זה קשור אליי?

באותו רגע הבנתי, לפי עניות דעתי כמובן, מה הכוונה. "וכל החושבים עלי רעה", הכוונה היא, על המחשבות הרעות שאדם חושב על עצמו!

הרי תמיד אנחנו אוהבים להאשים אנשים אחרים בכישלונות שלנו, פעם את הקב"ה, פעם את הרב'ה בחיידר ופעם את המשגיח שהעיף אותי, בקיצור, לא חסר לנו את מי להאשים בכל דבר. אין ספק, שהרבה פעמים הטענות צודקות וההאשמות הללו יכולות להיות באמת חמורות, אבל (אני לא פסיכולוג, רק מציג את מחשבתי) ברגע שבן אדם מפסיק להאשים אחרים או אפילו להאשים את עצמו – החיים שלו יכולים להשתנות ברגע.

יש פעמים שאדם מספר לעצמו סיפורים רעים על עצמו, 'אני לא מספיק מוצלח', 'אני לא מספיק עשיר', 'אני לא מספיק חכם', 'אם רק היה לי את זה ואת זה... הייתי מצליח בחיים', אלו מחשבות רעות.

כל בן אדם, הוא מוצלח מאוד ויש לו תפקיד ייעודי בעולם. ההצלחה - ולא משנה במה, תלויה רק בו, רק בעצמו. ברגע שהוא יבין שכל מה שהוא חושב על 'מה אנשים יגידו אם אעשה כך וכך או אתנהג כך וכך' – הוא מזיק רק לעצמו, ועל זה אנחנו מתפללים בתפילה "מהרה הפר עצתם" – איזו עצתם? העצה של היצר הרע, שמכניס לך במחשבה שלך כל מיני האשמות כלפי אחרים או כלפי עצמך למה אתה לא מצליח להצליח.

ועצם זה שהאדם מבין שהאחריות עליו, ונפטר מה'מה יאמרו', גם מכוון אותו לטפל בעצמו בכל המחשבות שגוררות אותו למחוזות האלו, והתפילה היא רק לבקש בזה סייעתא, ולא ציפייה שזה יקרה מאליו.

אין לי מקורות למה שאני אומר, זו מחשבה שעברה לי בעת סיום תפילת העמידה של שחרית, ומשם נשאבתי להמשך התפילה שכאמור עברה לי ביעף ובמחשבות אודות תפקידו של האדם בעולם הנוכחי.

אם חיכיתם לעצה איך מעבירים את השעות הארוכות ולא מפספסים את מעלת היום - זו העצה. תחזרו לכאן להודות לי במוצאי יום כיפור...