אני זוכרת את זה כמו עכשיו, זה לא מרפה ממני אפילו לא לרגע. הרגע הזה שהוא התקשר אליי כולו מתנשף, הוא אומר לי:
"רבקה, תודי להשם, קיבלת אותי מחדש! לכי תאספי את כל הילדים ופשוט תרקדי איתם, אבא חי, אבא חי, תודה להשם!"
הייתי המומה, לא דיברנו אולי איזה חודש, והנה הטלפון הזה, הוא כולו רועד, אני שואלת אותו:
מה קרה, שלומי יקר שלי, מה קרה?
"היינו במארב אנחנו מתכוננים לפרוץ לאחד המעוזים החזקים של החמאס, אני לא יכול לומר איפה זה בדיוק (אני כבר רגילה לזה, זה בסדר, הוא כמעט אף פעם לא מספר לי מאיפה הוא חזר...הוא ביחידה מאוד מסווגת)
שכבנו שם אולי שלוש עשרה שעות ברצף צפופים מתחת לצמחייה,
ואז מאמצע שום מקום, נפתחה עלינו אש תופת מכמה וכמה כיוונים במקביל, הם כנראה זיהו אותנו מרחוק,
ואנחנו חוליה קטנה, אמנם לוחמים טובים, אבל היינו קצת מאוד אנשים, הרגשתי שזהו זה, זה הסוף.
אני חושב עלייך חושב על הילדים, אני מעביר את כל החיים שלי במחשבה, היריות מתקרבות יותר ויותר,
ואז אני מקבל החלטה – אני מחליט ללמוד דף היומי.
זהו, אין יותר עיכובים, אין יותר דחיות, מהיום כל יום!!! הקדוש ברוך הוא אתה שומע? אני מבטיח!
ואני מרגיש שהקדוש ברוך הוא שומע אותי, אני מקבל כוחות, קורא בקשר לחיל אוויר ואז אני נותן פקודה, חבר'ה מסתערים!
כן, אנחנו קצת, הם ביתרון, אבל את מי זה מעניין, אנחנו לוחמים או לא?
אנחנו מסתערים בדיוק כמו שצריך, בקור רוח, בשליטה, כל אחד עושה בדיוק מה שהוא צריך, אנחנו מתחילים להלום בהם הכדורים שורקים סביבי, אבל רבקה תקשיבי טוב, אני מרגיש שיש לי את השכפץ הכי טוב שיש, מסביבי כרוך עוד דף גמרא, ועוד דף גמרא, אני משוריין לגמרי!
ואז זה מגיע, חיל האוויר עושה עבודה כזאת טובה, עם מעטפת קטלנית ומדוייקת, הוא פשוט מוריד חוליה אחרי חוליה, הם נופלים כמו בובות חרסינה. עם עוצמות אש כל כך אדירות, הכל עלה שם באש, תוך דקות היינו ביתרון ענק, פרצנו את חומת ההגנה שלהם, והסתערנו קדימה. בלי שריטה אחת!"
אני שומעת את זה, כולי רועדת, ואני אומרת לו בדמעות:
"שלומי שלי, אני כל כך גאה בך, אתה לא יודע כמה, גם על זה שקמת והסתערת, כמה קור רוח יש לך, אבל בעיקר שברגע האמת לא שכחת את בורא עולם, הסתכלת למוות בעיניים ואמרת אני מחליט ללמוד את הדף היומי. שלומי אתה ענק".
הוא אומר לי, הכל בזכותך, ואז הוא אומר לי אני חייב למהר, קוראים לי למשימה.
ועכשיו תקשיבי מה קרה לפני שבוע:
מה נראה לך ישבתי בחיבוק ידיים? אני יודעת כמה קשה לשלומי שלי להתמיד בגמרא, זה לא באשמתו הוא מבין מצוין, הוא ירא שמים, הוא אלוף, אבל את יודעת החיים מתקדמים, עומס, עייפות ובסוף קשה להתמיד...
כמה דמעות שפכתי שהוא יצליח להתמיד, כמה התפללתי לבורא עולם שימלא את משאלות ליבי לטובה ויתן לו את אהבת התורה, ככה שישפוך עליו אור של תורה, וואו כמה התפללתי, כמה תהילים אמרתי,
והנה עכשיו זה מגיע,
בלי לחשוב פעמיים אני רצה למחשב, מחפשת את "יומי" – בטוח שמעת עליהם – הם כבשו את העולם בלימוד הגמרא, הם משקיעים ברמה לא רגילה, תראי כמה אנשים כבר קיבלו מהם תעודה.
ופשוט רושמת את שלומי ל"יומי".
עכשיו תקשיבי – מיד שנרשמתי, קיבלתי למייל תעודת החלטה – על שמו של שלומי, וואו כמה התרגשתי, מיד רצתי להדפיס לו את התעודה המרהיבה הזו, וכשהוא נכנס הביתה, אחרי חודשיים של מלחמה, חודשיים שלא ראינו אותו:
כל הילדים עומדים בשורה ונותנים לו את התעודה – שלומי מסתכל על התעודה ולא מפסיק לבכות הוא מחבק את כל המשפחה אחד אחד,
ואז כל המשפחה מתחילה לשיר ביחד המילים של רבי חיים מוולוז'ין: – "האדם המקבל על עצמו עול תורה הקדושה, הוא נעלה מכל עניני העולם הזה ומחיה ומקיים את כולם ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה, שהיא למעלה מכל העולמות".
הוא מסתכל עליי - שנינו בוכים, קיבלנו אחד את השני מחדש!
את שואלת מה קרה בסוף?
אז זהו, שאין סוף, הוא כל יום לומד עם יומי, הוא כל כך נהנה שאני אפילו לא צריכה להזכיר לו.
רוצה לפנק גם את בעלך?
תלחצי כאן – תראי על מה מדובר, ופשוט תרשמי אותו ליומי, הוא יודה לך כל החיים!
ועכשיו לסוף:
מה אתם חושבים, מה מגן באמת על הלוחמים שלנו, שנלחמים בחירוף נפש?
אסטרטגיה מיוחדת? כישרון מיוחד?
ברור שלא, הלימוד תורה שלנו! כן, עוד דף ועוד דף, זה עוד מחבל הרוג ועוד מחבל הרוג,
האומנות שלנו, כבר אלפי שנים, המגן שלנו כבר אלפי שנים, זה התורה הקדושה.
אז קח לך חייל, אמץ לך לוחם!
היכנס ליומי – ותלמד לזכות עוד חייל חי, ועוד מחבל הרוג!
במלחמה הזו אנחנו חייבים לנצח!