בהתוועדות לרגל יום הולדתו השבעים, ביקש הרבי שבעים ואחת מתנות לעילוי נשמת אימו. הוא ביקש שיקימו מוסדות חינוך ואת הדברים שמעה בחורה צעירה וחשבה לעצמה: "האם מקום לימוד חסידות לצעירות ייחשב גם כמוסד חינוך?״
זה היה בשנות השבעים, בימים שבהם ההיפים חיבקו את הנוער ונשים צעירות כלל לא למדו חסידות. אותה בחורה, הגב' שרה לבקובסקי, כתבה לרבי ושאלה על הרעיון, והרבי השיב לה מיד שבית כזה לבנות חשוב אף יותר ממוסד חינוך לבנים. כך נוסד 'מכון חנה', על שם הרבנית חנה שניאורסון, אימו של הרבי.
המכון היה קרוב לליבו והמיוחד שבו – לימודי חסידות לצד לימוד הלכה. מבחינת הרבי התלמידות שם היו כמו בנותיו ולמקום הוא התייחס כמו לבית שלו.
בט"ו בשבט תשל"ד ערך הרבי סיור במכון חנה, לפני שהשתכנה בו הקבוצה הראשונה וביקר בכל שלוש הקומות של המכון כשפנס מאיר את החדרים החשוכים והמבואות. בסיום הביקור שאל הרבי מדוע אין מראות ומכשירי רדיו בחדרים. הרבי שם דגש על הטיפוח ועל היופי של הבית.
גם בפרשת תרומה אנו עוסקים בבניית בית – משכן, בית לה' - "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".
בפרשה מפורטים חומרי הגלם של המשכן: "וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת...", אך מדוע נכתב הזהב תחילה? הרי הוא לא משאב בסיסי וזמין לכולם, לא כולם עשירים. מלבד זאת, הרי בפועל, בבניית המשכן השתמשו יותר בכסף?
אלא שהזהב מבטא את מעלתם של ישראל – כל יהודי הוא זהב! כשם שאפשר לגלות זהב עם קצת מאמץ, כך גם ביהודי – צריך רק קצת להתאמץ ומגלים את האור שבו.
כל יהודי קשור לקב"ה בכל מצב וצריך להיות בעשירות. זאת המשימה שלנו בדור הזה.
כל אחת מאיתנו צריכה לקום בבוקר ולהבין שכדי להביא גאולה היא צריכה לחיות בעשירות, עסקית ורוחנית. להיות עשירה בחומר, בדעת וברוח. נכון, לפעמים יש לנו איזו רתיעה מוטעית מהעשירות, אך דווקא כנשות עסקים, עלינו לדעת שהגשמיות והרוחניות צריכות להגיע ביחד.
יש ביטוי שגור אצל חסידים: "בגשמיות וברוחניות", שניהם יחד ותמיד יקדימו גשמיות לרוחניות. כך למדנו מהאדמו"ר הזקן וכך אנו לומדות מהרבי, שבאגרותיו מרבה לברך בנוסח זה ולעיתים אף מכפיל וכותב: "בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות", ללמדנו שהמצב האידאלי הוא שילוב מוחלט בין השניים!
הרבי חזר ואמר שלכל אחד ואחת מאיתנו מוכנים אוצרות עמוסים של שפע וברכה, ברוחניות ובגשמיות. ובפרט כעת, בזמן הגאולה, יש עשירות מופלגת לכל אחת, כמו ביציאת מצרים. כל שעלייך לעשות הוא להשתדל להיות ראויה לקבל אותה, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות.
העשירות הזו כבר קיימת ונגלה אותה בעזרת השמחה. בשירה, ריקודים ואפילו בתזמורת וכלי נגינה, והשמחה – מוטב שתיעשה בצוותא. עם חברה, אימא או בת.
על חודש אדר אמרו חז״ל ש״בריא מזלו״. הכיצד? והרי ״אין מזל לישראל"? אלא שבחודש אדר המזל הוא ״בריא״ מעצמו, גם בלי המאמץ שלנו. את המילים ״אין מזל לישראל״ יש לקרוא כך:
״אַיִן״, כלומר, הביטול של היהודי והחיבור לקב״ה שהוא מעצם הנפש – מזל לישראל.
״מזל״, מלשון נוזל, יורד מהעולמות הרוחניים לעולם הגשמי. גם בתרומה למשכן ועשייתו מורגש הכוח שיש ליהודי, אותו ״מזל״, והוא נשאר ״זהב״ וקשור תמיד לקב״ה.
לחודש אדר א' אין מזל מוגדר, שהרי מזל דגים שייך לאדר ב'. אולם, במיוחד כאן, בחודש זה, חודש העיבור, מזלו תלוי בנו! במחשבה שלנו, בשמחה שלנו – זה יהיה המזל.
המשימה שלנו היא להיות זהב ברוחניות ובגשמיות, כדי לקיים את ציווי ה׳ בנחת ולשלב בין השניים.
כותבת המאמר היא מנטורית עסקית ואישית, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו.